השופטת: מגי כהן, בית המשפט לתעבורה במחוז מרכז

המועד: יום ראשון, 14.12.2014, שעה 10:15

הנושא: הקראות

דקות ספורות לאחר שנכנסתי לאולמה של השופטת מגי כהן, שמעתי לראשונה את מה שעתיד להיות פזמון קבוע בשעה הקרובה: ניסיונות שלה להשליט שקט וסדר באולם - בעיקר על עורכי הדין. העובדה שכהן נאלצה לעשות זאת שוב ושוב מלמדת, כמובן, שעורכי הדין לא ממש התרגשו מהנזיפות שלה - נקודה הן לחובתם והן לחובתה של כהן.

"אני מבקשת לשבת. אם לא - אני קמה ונכנסת ללשכה", מזהירה כהן. "שאני יושבת ואחרים עומדים - אני לא מרגישה טוב". אחרי רגע היא מעירה לאחד הנאשמים היושבים בספסלי הקהל: "אדוני, אתה מפריע לי נורא. אתה יכול לשבת בבקשה?". בין לבין, יש גם קצת עבודה משפטית, אבל לא מסובכת מדי; כרגיל בתיקי תעבורה, חלק גדול מהם מסתיימים בהסדרי טיעון וכל תפקידה של כהן הוא להבהיר לנאשמים שאינה חייבת לאמץ אותם - ואז לאמץ אותם.

כאשר התובעת מודה שעוד לא קראה את תסקיר שירות המבחן בעניינו של נאשם לקראת הטיעונים לעונש, מעירה לה כהן במידה מסוימת של כעס: "גבירתי לא מוכנה לתיק הזה - תנהלי את התיק הבא". אחרי כמה דקות תנסה התובעת לחזור לאותו תיק, אבל כהן שמה לב מיד: "אמרתי שאני לא אתעכב עד שתהיו מוכנים. תיק הבא".

שני התיקים הבאים נדחים. בראשון חוזר בו הנאשם מכפירתו, כהן שולחת אותו לשירות המבחן, קובעת את הדיון הבא ל-29.4.15 ומעירה בדרך אגב שכבר יש לה 16 הקראות הקבועות לשנת 2016(!). את השני לא מצליחים כהן והצדדים למצוא ב"נט המשפט", כהן אומרת לתובעת לבדוק בהפסקה מה קרה ועוברת הלאה - מבלי שאיש יסביר לנאשם מה קורה איתו; בהחלט לא תקין.

כעת נתקלת כהן בתופעה נדירה יחסית: סניגור המבקש להתפטר משום שלקוחו ניתק את הקשר איתו, כנראה משום שיש ביניהם מחלוקות משפטיות וכספיות. כהן מפגינה תשומת לב ראויה לשבח כאשר היא רואה, שהאיש גם לא טרח להתייצב בשירות המבחן. היא מוציאה לנאשם צו הבאה, קובעת טיעונים לעונש ב-11.2.15 ומאשרת את התפטרות הסניגור.


"לא הבנתי את הטענות"


התיק הבא מחייב את כהן למעורבות גדולה בהרבה. נאשם שרשיונו נשלל מבקש ממנה לדון מחדש בעונשו, בהליך שבמבט מן הצד כלל אינו ברור: הרי המקום לעשות זאת הוא בערעור לבית המשפט המחוזי. מכל מקום, כהן - ודאי בצורה תקינה - עוסקת בבקשה לגופה ומנסה להסביר לנאשם מדוע אין יסוד לבקשתו. זה לא הולך בקלות, גם מפני שהאיש הוא ערבי ואולי מתקשה בהבנת השפה, וגם משום שאינו מיוצג.

"איפה עורך הדין שלך?", שואלת תחילה כהן, אחרי שראתה שבהליך העיקרי הוא היה מיוצג, והאיש משיב שאין לו כסף להמשיך לשלם. "בוא נתמקד בטענות. אין לי על מה לבטל את הכרעת הדין, כי העבירה הייתה באותו יום", היא מתחילה להסביר לו, אבל אז עליה לחזור לתפקיד הסדרנית: "נורא מפריע לי הדיבורים ביניכם, אפשר לדבר בחוץ!", מרימה כהן את קולה על שני סניגורים. "נו, מה קורה? ככה יחשבו האנשים כאן שעורכי דין מתייחסים לבית המשפט בזלזול. אני מעירה, ואתם ממשיכים!".

היא חוזרת לנאשם: "אם היה לך רישיון זמני שלא בתוקף בזמן שתפסו אותך [נוהג ללא רישיון], לא לוקחים אותו בחשבון וחוזרים לתאריך שפקע הרישיון הקבוע. זה מה שנטען בכתב האישום וזה בסדר". הנאשם: "מה אני מקבל?". כהן: "כבר קיבלת גזר דין. אני בכלל לא הבנתי מה הטענות שהעלית ולכן קבעתי את התיק לדיון. הרשעה צריכה להיות בתיק הזה".

כהן מסבירה שוב, באורך רוח ראוי לציון, מדוע האיש הורשע וממשיכה: "לגבי העונש, אם אתה רוצה להעלות טענות שהעונש חמור - תעלה אותן, אני אבחן את הענישה שיש. יכול להיות שאני אקבע יותר, יכול להיות שאני אקבע פחות, בשלב זה אני עוד לא יודעת". היא פונה לתובעת: "תגיעו אולי להבנה, תתנו לו אולי מאסר על תנאי".

כהן חוזרת לנאשם ומתייחסת לשאלה האם הפקיד כיאות את רשיונו: "אני לא פקידת קבלה כדי לשבת כאן ולהיתקע. הפקדה אני לא מתעסקת; הפקדה צריכה להיות במזכירות כאן, בבית משפט זה, לא במשטרה ולא בשום מקום אחר". עברו עשר דקות מאז שכהן העירה לאחרונה לעורכי הדין, וזה כנראה היה יותר מדי, והיא מבצעת מעבר חד: "אני עושה הפסקה, תדברו ביניכם. אני לא יכולה ככה לנהל דיונים, אני בקושי מבינה מה הוא רוצה וכולם מדברים כאן!".

ושוב לנאשם. כהן מסבירה לו כיצד עליו לטפל ברישיון ומאבדת את סבלנותה: "אתה לא מקשיב! אני לא מתעסקת עם ההפקדות, אני לא מתעסקת עם חישוב הפסילות. ההפקדות זה המזכירות, חישוב הפסילות זה משרד הרישוי. אתם רוצים להגיע להסכמה על העונש - תדבר עם התביעה, אבל לא עכשיו. עוד מעט תהיה הפסקה, תוכל לדבר איתה".


"לא טוענים מחדש"


עוברים לתיק של טיעונים לעונש, בו יש בעיה: חוות הדעת של הממונה על עבודות השירות התיישנה בזמן שהמתינו לתסקיר שירות המבחן. הסניגור מאשים במפורש את כהן, שלדבריו דחתה את הדיון בחצי שנה בעוד שבתיקים אחרים היא קובעת את הטיעונים אחרי שבועיים. כהן מגיבה בהכתיבה את החלטתה: "טענת בא-כוח הנאשם באשר לזמן שחלף אינה במקומה, כי עריכת תזכיר של"צ לוקחת כשישה חודשים, ואילו היה מוותר על עתירתו לשל"צ, ניתן היה לסיים את התיק מיד עם קבלת חוות דעת הממונה. אולם, נוכח ההסדר לא ניתן היה לסיימו מבלי לבדוק את האפשרות של התאמה לשל"צ". היא שולחת את הנאשם שוב לממונה וקובעת את הדיון ל-13.1.15.

אקורד הסיום של השעה באולמה של כהן דומה לזה שבו פתחנו. הצדדים טוענים לעונש אחרי שהתקבל תסקיר של שירות המבחן, וכהן שמה לב מיד למשהו מוכר: "חוזרים על כל הטיעונים?", היא שואלת רטורית את הסניגור. "לא נטען אז שמדובר בתיק מ-2011? אז לא טוענים מחדש". ואז מדבר אותו נאשם עצמו בטלפון - וכהן מגיבה: "אדוני יכול לדבר בחוץ, או שאני גם אענה לך לטלפון? זה שעורכי דין מרשים לעצמם לכתוב SMS, זה לא מקובל עלי ולא אומר שככה צריכים לעשות בבית משפט".


השורה התחתונה: אולי נפלתי על כהן ביום לא טוב, אבל היא בהחלט קצרת רוח - אם כי ניתן להבין אותה, לפחות חלקית, לנוכח ההתנהגות הפסולה של הסניגורים. מצד שני, העובדה שהיא אינה מצליחה להשתלט עליהם, צריכה גם היא להיזקף לחובתה.

מזג שיפוטי: 6.

יעילות: 8.