פיתוח ויישוב הנגב הדרומי בשנים 1949-1952 <br>

ראש הממשלה היה קצר רוח ונלהב לאחר הסיור וב-16 ביוני 1949 הטיל על יצחק צ'יזיק (איש מפא"י ומי ששימש קצין מחוז בטול-כרם ירושלים ותל אביב בימי הבריטים) לאסוף את כל הנתונים והמחקרים שנעשו בנגב, כולל זיכיונות שניתנו על-ידי ממשלת המנדט, במגמה לעצב מדיניות חדשה לאזור. ציז'יק היה מחלוצי הקמת התעופה בארץ, ממייסדי קירית גת, ומנהלו הראשון של משרד המשטרה, ובהמשך אף מנהל נמל תל אביב. הוא השתתף בפיתוח עמק חפר, היה בין מקימיו של ביח"ר "שמשון", שימש זמנית כשגריר ישראל בליבריה ולאחר שחלה - היה לקונסול ישראל בשיקגו, שם נפטר בשנת 1958.

בן-גוריון ביקש לרכז את כל החומר על זיכיונות, רישיונות והבטחות שניתנו על-ידי ממשלת המנדט לחברות ולאישים בנוגע לנפט, מחצבים, ים המלח ואוצרות טבע בנגב. כמו-כן, ללקט את כל המחקרים המדעיים והניסיוניים שנעשו ונעשים בנגב בנוגע למים, טיב הקרקע, מחצבים ואוצרות טבעיים אחרים, כולל את המידע על יוזמה כלכלית ופיתוח חקלאי ותעשייתי בנגב. על צ'יזיק הוטל גם לברר את מצב התחבורה וצרכיה ביבשה, בים ובאוויר בנגב וכן את האפשרויות לעידוד התיירות. עד מהרה התברר לצ'יזיק שאחת הבעיות הבוערות בעניין הנגב היא מחסור בתיאום הולם בין הגופים השונים המתעניינים ופועלים בנגב, והוא המליץ

בפני בן-גוריון על הקמת גוף חדש בשם 'רשות נגב', אשר תרכז ותתאם את כל התוכניות לאזור חיוני זה. תפקידי הרשות, לדעת צ'יזיק, יהיו עריכת מחקר מדעי לפיתוח הקרקע, חשמל, אוצרות הטבע ומקורות המים, פיתוח התחבורה ביבשה, בים ובאוויר וארגון התיירות, תכנון ההתיישבות והאכלוס, פיקוח על מתן רישיונות וזיכיונות (ניצול אוצרות הטבע בדרום בדרך של הלאמה חלקית או מלאה לכל מיני גופים וכן על יוזמה חקלאית ותעשייתית.

בן-גוריון קבע את גבולות השטח בו תפעל הוועדה: בכל ארץ אדום; במפרץ אילת וסביבתו הקרובה; הערבה וים-המלח; וכן בכל האזור המשתרע מבאר שבע ודרומה, כלומר הנגב ההררי. באוגוסט 1949 מונתה 'ועדת הנגב' באופן רשמי, שבראשה עמד צ'יזיק וחבריה אשר כיהנו כמנכ"לים של משרדי ממשלה כללו את: יהודה אלמוג איש האזור, ד"ר א' ברגמן ממשרד האוצר, מהנדס המים שמחה בלאס (אבי הטפטפות), חיים הלפרין ממשרד החקלאות, פינחס ספיר מנכ"ל משרד הביטחון, ונציגים של משרדי העבודה והתחבורה. לוועדה ניתנה סמכות פיתוח מלאה בדרום הנגב ובערבה. "ועדת הנגב" ישבה לישיבתה הראשונה בספטמבר 1949 לאחר פגישה משותפת של כל חבריה בסיור בנגב.

בישיבתה הראשונה דנה הוועדה במטרות הפיתוח התעשייתי בנגב, ביכולת להפיק מינראלים וחומרי גלם, בצורך בסלילת כבישים מבאר שבע לסדום ולאילת, ובדחיפות שבבניית הנמל באילת. עוד נידונו בוועדה הכנת מפה טופוגרפית, הנחת קווי מים, הקמת תחבורה ימית ואווירית לאילת.

הקמת היישובים החקלאיים נדחתה לשלב מאוחר יותר היות שלרשות הוועדה עמדו 3 "גרעיני מתיישבים" בלבד. צ'יזיק טען בפני הוועדה כי אין עדיין הסכמה על צורת ההתיישבות המתאימה לנגב הדרומי - פרטית או שיתופית. יו"ר הוועדה לא הניח כי ההתיישבות תקדם את פיתוח הנגב אלא דווקא הכרייה, הסלילה, התיעוש, המלונאות ועוד. לעומתו היו רבים בוועדה שסברו כי דווקא התיישבות תהווה את הגורם המפתח בנגב ויש לתכננה כרצף של יישובים קטנים מעין-גדי עד אילת במרחק של קילומטרים ספורים אחד מהשני.

לדעתם, המתיישבים יעסקו בהקמת גני-ירק, ייעור, נטיעות וחלקות גידול עבור ניסיונות חקלאיים. דווקא נציגי המשרדים הממשלתיים חששו מהכנסת הסוכנות והקק"ל כגורמים מתכננים ומדריכים בהתיישבות העתידית והזהירו כי הללו יעכבו את פיתוחו התעשייתי של הנגב הדרומי. הוועדה העריכה את עלות הפיתוח הנדרש ב-יותר מ 2,5 מיליון ל"י אולם בפועל, הוקצה לה בשנים 1949 - 1951 כרבע בלבד מהבקשה המקורית.

צ'יזיק מנה את הצעדים שכבר נעשו: משתלות הוקמו בעין חצבה ואילת; אקלום זני תמרים ותאנים במשתלות ובמקומות אחרים; שיטות שטיפת קרקע מלוחה נלמדו מהניסיון שנרכש בבית הערבה; הוחל בהכנת רשימה לצמחים מדבריים ממקסיקו, אוסטרליה והודו; נקבעו האתרים לתחנות התצפית והניסיון - עבדת, עין-גדי, עין חצבה, עין יהב ובאר אורה.

לחברי הוועדה נמסר כי התחנה החקלאית ברחובות מציעה להמשיך במחקר בנקודות החדשות שיוקמו דרומה לקו הרוחב 31. היו שהציעו להקים גדודי עבודה בנגב המרכזי, בני אלף איש, שיוקמו ליד חוות ענק ויכשירו שם צעירים לחקלאות מדברית. הרעיון נראה חסר סיכוי והמוסדות המיישבים פסלו אותו.

שלמה לביא פיתח כבר ב-1949 רעיון להקים בנגב חוות חקלאיות לפיתוח מרעה וגידולי שדה והלהיב את בן-גוריון שתבע להקים לפחות שתי חוות כאלה בנות 600-1000 בני נוער. בן-גוריון גייס לרעיון את סא"ל עקיבא עצמון מפקד הגדנ"ע והאחרון הקים גדודי נער שהחלו לעבוד בבאר אורה. שטח באר אורה נבחר לאחר סקר יסודי בראשות ד"ר ה' בויקו שהתרשם ממיני הירקות והפירות שנמצאו בבוסתני הבדואים ומהאפשרויות לסכירת מי שיטפונות.

במרס 1952 הקים הגדנ"ע חווה שנייה בעין-יהב אשר התקיימה פחות משנה. ועדה מצומצמת במפא"י שחבריה היו ס' יזהר, ר' צוברי וב' אזניה בחנה את רעיון הקמת שרשרת החוות מעין גדי לאילת אך לא הגיעה לכדי המלצה חד-משמעית. לגדנע"ים היו הישגים נאים אך למרות זאת העדיף משרד החקלאות לעבוד עם השח"ל ומיקם את אתרי הניסיונות והתצפיות בעין-יהב, עין-גדי ועברונה..

סקירותיו הסדירות של צ'יזיק הציגו את המחלוקת ששררה בקרב המוסדות המיישבים בנגב. המחלוקת התמקדה בשאלה האם להעדיף את פיתוח אזור ים-המלח והערבה על חשבון המשך פיתוחו של הנגב המערבי והצפוני? תחת לחצו של בן-גוריון שביקש להציג במהירות הישגים התיישבותיים, העביר צ'זיק שאלה זו לאגף התכנון במשרד ראש הממשלה שהוא מצידו הקים את "מדור הנגב".

במדור עודדו צ'יזיק ובן-גוריון את האדריכל אריה שרון בקידום הכנת תוכניות ארציות (בדומה לתמ"א) בכל הקשור בפיתוח אזורי ספר ובפיזור האוכלוסייה. בדרך זו חשבו השניים לעקוף את הקק"ל והסוכנות שהעדיפו להעביר משאבים להקמת יישובים חקלאיים בנגב הצפוני בקצב שנראה לבן גוריון "איטי ומיושן למדי". גופים רבים היו מעורבים בפיתוח הנגב הדרומי ונוצרה אנדרלמוסיה באשר למי אחראי ועל מה.

המחלוקות המקצועיות הפכו "לפוליטיות" ושר הפיתוח ממפ"ם, מ' בנטוב, "האשים" את בן-גוריון שאישר משתלה נוספת באילת מטעם משר הביטחון על-אף שקיימת כבר אחת של משרד החקלאות. בנטוב אף טען כלפי בן-גוריון על שהורה לחיל ההנדסה לסלול את הכביש לעין חצבה. המפלגות נאבקו אם כן על משאבים ועל צורות התיישבות כחלק מהמאבק האלקטורלי.

בשל הכפילויות שנוצרו בפיתוח הנגב - הציע צ'יזיק להקים גוף שיקרא "רשות הנגב" (Negev Authority) אשר תרכז, תתאם ותכוון את כל הפעילויות בנגב הדרומי. "ברשות" יכהנו נציגי המשרדים הנוגעים בדבר, ובראשה יעמוד בא-כוח ראש הממשלה. סמכות "רשות הנגב" תקיף את השטח דרומה מבאר-שבע עד אילת ותכלול את אזור ים-המלח.

פיתוח הדייג, הנמל והעיר אילת לא הוזכר במנדט המוצע "לרשות" משום המחלוקות העזות ששררו בעניין בין הגופים השונים. צ'יזיק עמד על כלל אחד חשוב: שתינתן "לרשות" סמכות ביצוע ללא תלות בתקציבי המשרדים השונים. בהצעתו דנו מתכננים ופוליטיקאים ושוב נוצרו מחלוקות. י' גרזובסקי (מפא"י) הציע בניגוד לצ'יזיק להקים "רשות פיתוח עליונה" שעליה לטפל בכל חלקי הארץ ולהכין מקומות עבודה ל-350 אלף עולים.

לא כאן המקום לפרט את ההצעות הנוספות והתחומים שהוצע לעסוק בהם בנגב אלא רק נאמר כי הדיונים בהקמת "הרשות" לא הבשילו אם כי העלו לסדר היום הציבורי את חשיבות פיתוחו ויישובו המהיר של הנגב.

באוקטובר 1951 החליף בן-גוריון כמה חברים בוועדת הנגב (רובם ממפלגתו וממקורביו) על-מנת להאיץ את פעולתה. יתר על כן הוא הרחיב את סמכויותיו של צ'יזיק בסוברו שהוועדה תסיים את הפרויקטים בהם החלה. הוא נתן לציזיק את התואר "ממונה ואחראי", הרחיב סמכויותיו באילת והוא נדרש לסייע לחברת "מחצבי ישראל" שעסקה בחקר המחצבים ובניצולם.

אולם, ב-9 באוקטובר 1951 העביר בן-גוריון, בלא להתייעץ עם הוועדה, את פעילותה וסמכויותיה ממשרד ראש הממשלה למשרד החקלאות והפיתוח. הוועדה פסקה לתפקד ובמהלך 1952 היא הועברה לחסותו של פנחס ספיר, שעמד בראש מנהל הפיתוח באגף הערבה.

דומה שצעד זה נעשה על-ידי בן-גוריון כמחאה על סירובן של התנועות המיישבות, הקק"ל והסוכנות לשתף פעולה עם "ועדת הנגב" והתעקשותם לטעון שאת הנגב מפתחים בדרך של התיישבות ולא בהקמת מפעלי תעשיה ענקיים ללא סיכויי רווח וללא שורשים אנושיים במקום.

ניסיונו של בן-גוריון לקדם פיתוח הנגב הדרומי במהירות שלא דרך המוסדות הוותיקים (קק"ל, הסוכנות והתנועות התיישבות) - נכשל. וזאת חרף "ועדת הנגב" שבראשה עמד יצחק צ'יזיק המנוסה והחברים שסייעו לו היו ברמת מנכל"ים והיו ביניהם מטובי המומחים לקרקע, להתיישבות, לתחבורה ולמים.

צ'יזיק האשים את "המוסדות המיישבים" על שנקטו בשנות הארבעים בנגב הצפוני בשיטת "נעיצת הקנה", ללא בדיקה מספקת של טיב הקרקע. הוא הכריז כי הוועדה שלו, תאשר התיישבות לאורך גבולות ירדן ומצריים רק לאחר תקופה ארוכה של ניסיונות חקלאיים במצפים ובחוות ורק לאחר בדיקה יסודית של כמויות המים הזמינות וטיב הקרקע המתאים לחקלאות.

דבריו אלה הקשיחו את עמדת המוסדות הוותיקים והמחלוקת גלשה למחלוקת פוליטית אופיינית באותן שנים - בן-גוריון וקבוצת מומחים שלו ממפא"י כנגד מפ"ם ואנשי הקיבוץ המאוחד שזכו לתמיכת הקק"ל והסוכנות היהודית.

תביעת ציזיק לפזר את מפעלי התעשיה בנגב הלמה את התכנון הארצי (בראשות אריה שרון) - שעיקרו היה שבירת המבנה הקוטבי של המדינה הצעירה ופיזור האוכלוסייה ברחבי הארץ. ועדת צ'יזיק שוכנעה שמפעלי התעשיה יספקו תעסוקה לעולים החדשים בנגב הדרומי. יתר על כן הוועדה המליצה על הקמת "ערי כורים וחוצבים" בנגב הדרומי והמזרחי שעובדיהם ישוכנו במעברות ובמחנות זמניים אשר בעתיד ישמשו כערים לכל דבר ב"מדרג היישובי".

משרד הביטחון וצה"ל תמכו בהשקפה זו וחיזקו לכאורה את מעמדה של הוועדה אך לא הצליחו לשומרה כפעילה לאורך זמן. גם לאחר שהוועדה "נסגרה" והמשרד לפיתוח קיבל את המנדט שלה, צ'יזיק המשיך להלחם בכל ניסיון ממשלתי שביקש לכלול את הנגב באזור נפתי-מנהלי שיהיה נתון לשליטה ממרכז הארץ. במהלכו האחרון הופיע צ'יזיק בפני השרים וטען כי הנגב חייב להיות "מחוז עצמאי" בגבולות אותם קבע שלוש שנים קודם לכן ראש הממשלה: כל השטח מדרום לבאר שבע עד אילת כולל אזור ים-המלח.

הוועדה אומנם "נמחקה" לאחר 1952 אך השאירה לגופים האחרים שתפסו את מקומה, את הדבר החשוב מכל - הנגב יהיה תעשייתי והתיישבותי, הוא יהיה מחוז עצמאי ותפוזר בו האוכלוסייה בערי פיתוח חדשות וליד מפעלים מודרניים. יתר על כן, הנגב יפותח בידי המתיישבים, בהדרכה ובסיוע של מומחים, אגרונומים ומתכננים העוסקים ללא הרף בניסיונות חקלאיים, בתכנון חדש ליישובי ספר, בסקרים ובמיפוי הנגב הדרומי כולל מרבציו השונים.