נקודה 106

מושב "גילת" הוקם בחורף (4 לדצמבר) 1949 על-ידי קבוצת צעירים יוצאי טוניסיה ואשר בהמשך נוספו אליו משפחות יוצאי לוב, מרוקו ותימן. אתר העלייה נקבע ליד נקודה 107 ובסמוך למושב תפרח (106) שהחל להבנות כמה חודשים קודם לכן.

מיכה טלמון סגנו של יו"ר "מפעל הנגב" קבע בזמנו כי הנקודות אותרו בשל קרבתן לקו המים שנמשך ממשמר הנגב לחצרים ונבטים. בשנת 1958 עמד המושב בפני משבר קשה כלכלי וחברתי אך יצא ממנו. שטח המושב כיום כ-6,900 דונם וחבריו בחלקם עוסקים בחקלאות (פטמים, גידול פלפלים, גידול תבלינים ורפתות) וחלקם עובדים "בחוץ" ביישובי הסביבה ובבאר-שבע.

המושב שחיים בו היום כ-1900 תושבים אף מחזיק פרדס משותף. במשך השנים נבנו במושב מבני ציבור כמו מועדון, בית כנסת, צרכנייה, מרפאה, מגרשי ספורט ועוד.

מתתיהו כהנוביץ' שעמד בראש "מפעל הנגב", הרבה לשבח את מתיישבי מושב גילת מאז ראשית התיישבותם על הסתגלותם המהירה לחיי הכפר, וביוזמה העצמית שגילו המתיישבים שהקימו ליד בית כל מתיישב גינת ירק קטנה. הוא ציין את הליכוד החברתי ואת הארגון החברתי של המושב הצעיר. ואכן המתיישבים החרוצים בנו במהירות 80 בתי הכפר והמשיכו בהשלמת האחרים.

הנשים והילדים ששהו במרכז הארץ הצטרפו לבעלים לאחר כמה שבועות והחלו לחיות חיי משפחה. למושב צורפו עוד מעולי טוניסיה חלקם חניכים בעבר של המייסדים. באוקטובר 1950 היו בגילת 100 משפחות שכללו 300 נפש. במילותיו של טלמון - בניית הרפתות מתקדמת היטב; העצים סביב הבתים ניטעו בזמן והקליטה טובה, המתיישבים עוסקים במרץ בנטיעת 200 דונם כרם ענבים, מכינים את השטח לזריעת תפוחי אדמה והוכנה משתלת ירקות.

עם זאת, כאשר הסוכנות חילקה פרה אחת למשפחה, נעלבו המתיישבים וקיבלו זאת כעלבון וכסימן שהסוכנות לא מאמינה בכוחם החקלאי. באותה עת התגייס מ' אדירי להדרכה חקלאית במושב ואט אט חלה התקדמות והאמון במוסדות גבר. על-אף העיסוקים ציין טלמון מתנהלים במושב חיים חברתיים ותרבותיים והאווירה טובה. המסגרת ההומוגנית של טוניסאים צעירים, דתיים ומלאי התלהבות לבניית הנגב הקלה על ביצוע המשימות. עם הזמן החלה תחרות פנימית בכפר על-רקע השגת עמדות ניהול ושליטה והמושב עבר זעזוע חברתי. נוצר אף עימות עם אנשי הסוכנות משום שהוותיקים דרשו לסנן את המועמדים שהובאו לכפר יוצאי טוניסיה.

הסוכנות לחצה על המתיישבים וסירבה לראות חצי מבתי הכפר עומדים ריקים. תנועת המושבים התגייסה לעניין ובשנת 1951 עמד מספר המשפחות על 106. המתיישבים החדשים שצורפו לכפר "התאגדו" כנגד הקבוצה הוותיקה וניסו להתחרות עמם על השליטה במוסדות הכפר.

המאבקים הביאו למתחים ובסופו של דבר החלו "עזיבות" וביניהם כמה ממשפחות המייסדים שפנו העירה. למרות המחמאות שקיבל הכפר בשנים 1949 ו-1950 הרי שבשנת 1952 המושב נקלע למצב חברתי חמור ואף נוצרו פערים ברמת החיים ובהישגים הכלכליים בין חברי המושב - תופעה שהתסיסה את המושב מבחינה חברתית.

בני משפחת מימון סיפרו בראיון כי הגיעו בארבע לפנות בוקר בינואר 1949 ו"נזרקו" לאוהל. בבוקר קמו ראו מדבר ושישה אוהלים. הזוג בכה ולקח לו זמן רב עד שהתאושש. אברהם אוזן, לימים חבר כנסת ושר בממשלת ישראל (שר החקלאות, שר התקשורת, שר העבודה, שר לקליטת עליה ובעצם השר הצפון אפריקני הראשון) היה חבר בבית"ר ורק בארץ הצטרף לקבוצת הטוניסאיים שרצו להקים מושב בנגב. הוא התמחה בין קבוצת המייסדים בהכנת בלוקים לבנייה והרוויח 85 לירות לחודש סכום גבוהה מאוד לאותה תקופה.

קצת מהחברים יצאו לעבודות נטיעה של הקק"ל וקצת יצאו לסלילת הכביש כורנוב - סדום. אוזן זכר כנער את תקופת הפחד בלילות מפני חדירות "הפדאינים" (מסתננים) ואת אביו שישב ער ליד החלון מוכן לירי במקרה של התקפה או שוד. כתוצאה מהמתח הביטחוני וממיעוט הכנתם של המתיישבים בשימוש בכלי נשק, נהרג בשגגה חבר מושב בעת השמירה בערב תשעה באב 1951.

נעשו ניסיונות לשפר את כוח ההתגוננות של המושבים ויישובים תפרח וגילת נקבע המא"ז מבין חברי המושב בהשוואה למושבים האחרים על כביש הרעב שם הובא מא"ז חיצוני. גם פיני בדש (לימים ח"כ וכיום ראש מועצת עומר) זכר את ימי ילדותו במושב ובעיקר את עבודתם כילדים במשקי ההורים עת שבו מבית הספר.

באוגוסט 1949 החל שלמה ישי לדחוף את רעיונו בדבר הקמת מושב בנגב על-ידי גרעין יוצאי טוניסיה. הוא הציג את רעיונו במרכז "תנועת המושבים" והופנה למדריך החקלאי גרשון גלעד מבאר-טוביה. גלעד ניסה "להוריד" את ישי מרעיון הקמת המושב החדש והציע לו להצטרף לאחד המושבים החדשים שקמו לאחרונה ולאו-דווקא בנגב.

באותו זמן, פגש ישי את יעקב סעדון אף הוא חניך "הצופים" בתוניס שגם הוא דחף לרעיון המושב בנגב. יחד גיבשו תוכנית וחזרו לגלעד ששוב סירב לרעיון המושב החדש והציע להם להתיישב באחד ממושבי חוף הכרמל, באחד ממושבי חבל התענך, במושב הסמוך לרמלה או להצטרף למושב בפרוזדור ירושלים.

בסופו של דבר, עמד גלעד על עקשנותם ועל רצונם העז של הקבוצה להקים מושב של יוצאי טוניסיה בלבד והבטיח לפנות לסוכנות ולקדם הרעיון. החבורה המשיכה לחפש מועמדים נוספים למושב בנגב ובמחנה בית ליד, פגשו את חיים סעדה, איש משפחה מכובד ומשכיל אשר הביע את הסכמתו במקום להצטרף לגרעין המייסד.

ב-21 באוגוסט יצאה קבוצת המייסדים לביקור ראשון באתר המוצע ממערב לבאר-שבע. ם הביאו עמם מימיות וסנדויצ'ים ונסעו כל היום. עברו דרך מג'דל (אשקלון) ומשם עד למחסום האו"ם ליד יד-מרדכי. משם בדרך עפר לסעד, לכיסופים וזאת בענני חול ואבק. אחר-הצהריים הגיעו לנקודה 106 שיועדה למושב תפרח.

מנהל העבודה מטעם סולל בונה פגש אותם שהוא רכוב על סוס לבן. לידו עמד נציג הסוכנות היהודית לחבל הנגב מהמשרד בבאר-שבע. הם צפו על אזור ההתיישבות המוצע להם והיו המומים מהריקנות ומהאפרוריות. איש הסוכנות הסביר שמושב תפרח ייבנה בשלוש שורות בתים עבור שלוש עדות הראשונה עבור עולים מהונגריה, השנייה עבור עולים ממרוקו והשלישית עבור עולים מטוניסיה.

על הגבעה עמדו שלמה ישי, חיים סעדה ויעקב סעדון. השלושה לא קיבלו את ההצעה להצטרף למושב "רב עדתי" וראו מעבר לכביש הרעב, באופק, שטח נרחב מישורי וריק ושאלו אם ניתן לקבל שטח זה עבור הגרעין הטוניסאי בלבד. איש הסוכנות אמר שטרם הוחלט על ייעודו של שטח זה והדיון בעתידו עלול לקחת חודשים ושנים.

השלושה ענו בתוקף שהם לא ירדו לנגב כדי להצטרף למושב רב עדתי אלא ימתינו בתל אביב עד שימצא שטח עבורם בלבד. הם הודיעו לתנועת המושבים ולמדריך גלעד כי הם מוכנים להתיישב רק "בחלקת הצומת, בין כביש הרעב לבין כביש אשקלון באר-שבע". גלעד השתכנע מנחישותם והבטיח להמשיך ולשכנע את ראשי הסוכנות בירושלים בדבר הבקשה למושב עצמאי טוניסאי.

בינתיים קיבל ישי בבאר יעקב וסעדון בבית-ליד הזמנה להופיע בפני נציגי הסוכנות בדבר הקמת המושב. שם נודע להם כי הסוכנות קיבלה את הצעתם וגילת תהיה המושב הראשון בגוש המושבים שיוקם לאורך כביש הרעב. הסוכנות וחבל הנגב החלו בתכנון המקום ובאיסוף החומרים הנדרשים לעלייה ומישי וחבריו נדרש לעבור באוהלי באר-יעקב ובית ליד ולגייס אנשים צעירים ומשפחות צעירות למושב החדש. הם ביקרו גם במחנה העולים בעתלית, בפרדסיה ובחיפה (מחנה סנט לוקס). באחד הביקורים

בבית ליד נפגשו ישי ואוזן (שכונה ארון, שהיה חבר ילדות בטוניס) בהתרגשות רבה. אוזן היה יחד עם אשתו ג'יני ושניהם שאלו על המושב ועל התוכניות. אוזן ביקש להבטיח את אופיו המסורתי-דתי של המושב ומיד הסכים, לאחר שנענה בחיוב, להירשם כמועמד לעלייה. במשך כל חודש נובמבר 1949, הסתובבו המייסדים בכל אתרי העולים מטוניסיה ועשו נפשות למושב. בינתיים סעדון השתחרר מצה"ל ונרתם לעבודת השכנוע ובכל מחנה עולים הוכרז ברמקולים על המושב החדש בנגב ונמסרו כתובתם של שלושת המייסדים ובראשם שלמה ישי.

באמצע נובמבר התבשרה החבורה כי נקבע יום העלייה ל-4 לדצמבר והיא תתבצע בשני שלבים - האחד - יצאו למקום רק גברים והנשים והילדים יישארו בבתי עולים ובבית ליד. לאחר שבוע בשלב השני - תצא משאית מבאר-יעקב לסייע בהקמת האוהלים, הסדרת קווי המים, מרפאה ארגון שמירה ועוד. מרגע שנקבע תאריך חששו רבים לעזוב את בנות הזוג או את הנשים אם הילדים ומשפחות רבות ביטלו את ירידתם.

למרות הכול, ולאחר כל השינויים, נרשמו ליום העלייה יותר משלושים גברים ונשים. ביום המיועד התייצבו בבית-ליד 23 גברים (רובם רווקים) ושלוש בחורות. המשאית עצרה בתל אביב והצטיידה בפרודוקטים ומזון לימים הראשונים ומשאית אחרת העמיסה אהלים, גדרות, עמודים, מיכל שתייה ועוד. במעמד זה נמסר לישי וחבריו שמרגע זה הם עוברים לטיפולו של "מפעל הנגב" בבאר שבע בראשות כהנוביץ' וסגנו מיכה טלמון.

גוף זה ידאג לקליטתם, ויחד עם הקק"ל ותנועת המושבים יכינו את תוכניות פיתוח המקום - בנייה וחקלאות. בשעה 1600 הגיעה המשאית לנקודה השוממת 107. החברים נבהלו מהבדידות והמדבר שהקיפם ונרגעו מעט עם בואם של ראשי "מפעל הנגב". משאית הציוד לא הגיעה ובלילה הראשון הם נלקחו לנקודה 106 (בעתיד, תפרח) שהייתה בהקמה, והושכבו בצריפים שעמדו שם ריקים.

למחרת, חזרו לנקודה 106 והקימו 10 אוהלים הראשונים, נמתחה גדר תיל, הוצב מיכל שתייה ובמשך היום אכלו סנדויצ'ים שהוכנו על-ידי החברות. שטח המחנה הזמני השתרע על פני 2 דונם שבצדו המערבי הוקמו אוהלי המגורים ובצדו המזרחי הוקם מחסן, מטבח וחדר עבור צרכי שירותים נוספים.

מול המחסן והמטבח הוקם תחת כיפת השמיים חדר אוכל זמני שהורכב משלושה ספסלים ושלושה שולחנות. פנסי נפט האירו את הנקודה החדשה, מצב הרוח השתפר, ובתום ארוחת הערב הצנועה, החלה שירה ספונטנית, שירי עם בצרפתית וגם כמה שירים בעברית שנלמדו עוד בטוניס. התקיימה אספת חברים ראשונה ובה הוחלט על קבוצות העבודה להמשך השבוע.

מיכה טלמון וצבי פלדמן הגיעו כל בוקר מבאר שבע, הביאו עמם לחם, דברי חלב וירקות טריים. הביקורים היו חשובים מאוד משום שהפיגו את הבדידות, החששות ונתנו הרגשה כי המוסדות הלאומיים מאחורי הקבוצה הבונה את המושב בכוחות עצמה.

ב-8 לדצמבר ירדה קבוצת חלוץ שניה לגילת ובראשה שלמה ישי. הם הגיעו במשאית עמוסה ציוד רב: צריפים, מיטות מזרונים כלי עבודה ועוד. יעקב סעדון ואהרון אוזן כינסו מיד את הקבוצה ודיווחו לה על ההחלטות שהתקבלו באסיפת החברים הראשונה. עד חצות הוקם הצריף הראשון ובו שני חדרים נפרדים: המזכירות ובית

הכנסת הזמני. ביום שישי כבר עמדו שני צריפים, אהלים צבאים כבדים, והועמד שומר כזקיף בכניסה. בצהריים הונח הקטע האחרון של צינור המים עשוי פלדה ובקוטר של 3 צול, שמשכה מקורות מקו המים משמר הנגב-חצרים לנקודה 106.המים הגיעו שחורים ולוהטים ואף על פיכן נשמעו קריאות שמחה וכמה חברים "התרחצו" בהם וסבלו בערב מכוויות.

עם כניסת השבת התארגנו הקבוצות לתפילה, לקידוש ויישבו לאורה של עששית הנפט. הצעירים שרו "שלום עליכם" ו"אשת חיל מי ימצא" ואכלו מהשימורים והירקות שהובאו בבוקר מבאר-שבע. בערב סודרה שמירה וכל חבר הודרך בשימוש ברובה צ'כי שהגיע עם כמה כלי נשק מהבסיס הצבאי במשמר הנגב.

מנוחת השבת נוצלה להכרות עם החברים ולגעגועים לאישה ולילדים שנותרו מאחור. וכך בערב על השולחנות חברים שיחקו בדומינו, בכדורגל עם כדור "גרביים", וחלק ישבו בצד ולמדו משניות. כל זאת עד ההבדלה ולאחר מכן לתוך הלילה שירה ובדיחות וצחוקים כמעט עד חצות.

ביום א' בשעות אחר-הצהריים הגיעו חיילים ממשמר הנגב להדריך את החברים. לכל חבר הוקצו 2 כדורים אחד לניסוי ואחד למטווח. קשה לומר שביטחונם האישי גבר. אחר-הצהריים ניגשו למקלחת לאחר שהמים "התנקו" ונשמעה שירה אדירה של כל מתקלח על פני המדבר. בערב נקבעו תפקידים וישי הצטרף לקבוצת בנייה שלמדה ברזלנות והכנת בלוקים על-ידי מומחי סולל בונה.

שיטת הבנייה הייתה פשוטה - כל חמישים מטר מסומנים בארבע יתדות גדולות הקובעות את גבול המגרש. בתוכו מסמנים מלבן בגודל 24 מ"ר עליו ייבנה הבית. לאחר כמה ימי הכשרה חשו החברים את עצמם מוכנים ונגשו לבנות את בתי המושב בהדרכת מנהלי העבודה של סולל בונה. את הבנייה ניהל רפאל שדיבר גם צרפתית והשכר לעובדים (לחברים) ניתן על-פי סוג העבודה.

השכר שולם להנהלת המושב והיא מצידה חילקה כל שבוע 5 לירות ישראליות לכל חבר על-פי פנקס העבודה שלו. במהלך השבוע התקבלה הודעה "מאגד" כי נפתח קו פעם ביום לבאר שבע וחזרה והוא יעבור בקרבת המושב. כך הוחל במתן היתר לחברים הנשואים ובעלי המשפחה לצאת את המושב בשעה 3 אחה"צ, לבקר את בת הזוג ולשוב למחרת באוטובוס שיצא ב-7 בבוקר את תל אביב.

הנהלת המושב קיבלה לרשותה ארבעה רובים ושני מקלעי "סטן" ולכל כלי 4 מחסניות וחמישים כדורים ודאגה להביא מדריך צבאי מבסיס צה"ל במשמר הנגב להדרכה ותרגול. לאחר כמה ימים הובא ספר תורה מהודר מירושלים והוכנס לארון ותחושת החברים שאכן המושב הוא יישוב קבע התחזקה. לאחר כמה שבועות עמדה שורת הבתים הראשונה מוכנה והדירות בה היו בנות 24 מ"ר.

באר שבע שהפכה בינתיים לעיר המחוז קיבלה עוד גנרטור והתאפשר לה לספק מזון ובשר למושבים המרוחקים. שני חברים היו נוסעים פעם בשבוע עם הטרקטור לבאר שבע להביא את האספקה. בדרכם חזרה גילו החברים ריכוזי בשר שחוט והביאו למושב. השמחה רבתה כי כך התאפשר למתיישבים שמורגלים היו במאה גרם בשר לנפש ועתה, ניתן היה להכין את החמין הטוניסאי הידוע - "טפינה". החל ממחצית ינואר 1950 החלו להגיע הנשים והילדים, וכך היה בחודשים הקרובים. המושב קיבל משאית מהסוכנות שהייתה למכונית הספקה והחלו לעצב חיי שיגרה.

תחילה בחרו המתיישבים שם למקום - "מושב אוהבי ציון", אך הסוכנות לא אישרה וביקשה מהם לבחור שם מספר ישעיהו. ביום 30 בינואר 1950 קבעה הסוכנות רשמית ששם הנקודה יהיה "גילת", שם הלקוח מספר ישעיהו פרק ל"ה. בפברואר הגיעו הכלים החקלאיים הגדולים והוקמה סככה עבורם: משאית "סופר-וויט", טרקטור "אוליבר" עם מחרשה שלושה סכינים, וטרקטור נוסף עם פלטפורמה להובלה.

כדי למהר ולסיים את המבנים בחורף הקר הוחלט שלא לעשות טיח חיצוני לבית, דבר שכיער במידה מסוימת את החזות החיצונית אך הקדים הכניסה לבית. צינורות מים הונחו מבית לבית וכללו ברזים חיצוניים. חג הפסח הראשון על אדמת המולדת נחוג בהתרגשות וישי מספר על הבגדים הצבעוניים בהם ישבו החברים והילדים בסדר הציבורי - תרומת יהדות ארה"ב.

היריעה קצרה מלנתח את משמעויות ההבדלים בין סיפור המתיישבים לסיפור המיישבים אך בגילת נחשפנו להיבט נוסף: עד 1958, שנת המשבר הכלכלי-חברתי במושב, נוצר מעין שיתוף פעולה יחיד במינו בין המתיישבים חדורי הרוח החלוצית, החרוצים והלהוטים לבנות ולעבד את הנגב לבין הממסד ה"מנחית" עליהם כל פעם הוראה חדשה הקשורה בצורת החיים, בתכנון האכלוס או בשיטות העיבוד וחלוקת המשכורות.

עם זאת הגופים המיישבים טענו בדוחו"ת הרשמיים "שהם הקימו את מושב גילת והם הכינו את תוכנית המתאר שלו" ואילו המיישבים זקפו את הצלחת 9 השנים הראשונות לזכות נחישות ועקשנות קבוצת המייסדים, תופעת העזרה ההדדית בקהילה הטוניסאית ואמונה עמוקה בדת ובציונות.