יגאל צחור - החצר האחורית שלנו

ממרום המגדל במצפה רביבים, שנוסד בשנת 1943, כתב צחור, מתגלה מרחב בלב מדבר: מצפון רואים את קיבוץ רביבים טובל בירק, דשאים, עצי נוי מדבריים; ביניהם מבצבצים בתי החברים, הם בולטים בצניעותם. מסביב גינות נוי מטופחות, שקט של מדבר ושלווה של אנשים שקיומם לא מוטל בספק.

במרחק נגיעה מדרום לקיבוץ יושב הכפר הבדואי ביר הדאג’. הוא משתרע על פני עשרים אלף דונם של פחונים, צריפים ואוהלים, נטולי כל סדר ותכנון. ומכאן, מניגוד זה, מתחיל הספר לפרוש את הפערים שנוצרו בנגב. יגאל צחור הוא חבר קיבוץ רביבים, סופר חוקר פובליציסט.

ספריו הקודמים: לכתך במדבר (יצא ב-2000); דרך נשר בשמים,(2007); עוטף ישראל, (2010); בעיני הבנים, (2012); שיח חולמים, (2015); יומן "צוק איתן" (1520).

הכפר הבדואי ביר הדאג' נקרא על שם באר בשם זה שנחפרה לפני כמה מאות שנים בגדה המזרחית של נחל הבשור. הבאר תוקנה ושופצה בימי הבריטים לטובת השקיית עדרי הבדואים. נוטים לזהות את הבאר עם באר-חיל הנמצאת כ-2.5 ק"מ מביר הדאג'.

ראשיתו של ביר הדאג' "כפזורה בלתי חוקית" על-ידי 200 בדואים משבט מאל-עזזמה שנדדו לשם מאזור אחר ברמת הנגב. השבטים פלשו באופן בלתי חוקי לאזור "אשלים" ושר התשתיות דאז, ב' בן-אליעזר ז"ל, העבירם 2 ק"מ למיקום הנוכחי. תחילה לשבועיים אך הם נותרו שם עד היום.

בינואר 1999 הוצע לבנות את היישוב אולם ההכנות נעצרו לאחר שהוברר כי השטח מיועד לתחנת כוח גרעינית לייצור חשמל. בשנת 2003, הוכר היישוב כחלק מהמועצה האזורית "אבו-בסמה". מנובמבר 2012 היישוב מצוי בתחומי מועצה אזורית "נווה-מדבר". בעת ההכרה הממשלתית ביישוב גרו בו כ-3,500 איש. כל משפחה קיבלה 5 דונם וכן קרקע חקלאית מחוץ ליישוב.

במקום הושקעו עשרות מיליונים של שקלים להקמת מערכת שירותים מתקדמת. המקום תוכנן יחד עם התושבים ועד 2013 הוקמו שבעה בתי ספר, מרפאה, תחנה לבריאות המשפחה ועוד. עם זאת כ-5000 בדואים מהפלג השבטי אינם מתגוררים ביישוב אלא בשוליים משום מחלוקות על הקרקע בין המשפחות. המקום הפך לאזור המשופע בסוחרי סמים ונרשמו עשרות מקרים של בנייה לא חוקית.

ועוד אומר הסופר - הצופה מתצפית המגדל, מבחין בעוני ובדלות. המרחק הגאוגרפי בין רביבים לביר הדאג’ לא מעיד על המרחק המנטלי, הקיומי, בין שני יישובים ששום דבר לא יכול לחבר ביניהם, מלבד העובדה שיגאל וידידו מביר דאג' מחזיקים באותה תעודת זהות כחולה.

הפער הנפער בין רביבים לביר הדאג’ ובין עומר לשבט אבו-כף משקף את יחס החברה הישראלית לחברה הבדואית. וכן את התנהלות המנהיגות הבדואית בעשרות השנים האחרונות - סרבנות להתלכד סביב הפתרונות שהוצעו לה. צחור נטל על עצמו תפקיד צנוע: להאזין לרחשי הלב של אנשים מהקהילה הבדואית, להקשיב למצוקות וזאת באמצעות "הבאת דברים בשם אומרם".

במהלך הכתבות שהופיעו לאחר פרסום הספר נשאל צחור אם לא חשש לנגוע "בתפוח לוהט" שעיקרו תדמית הבדואים כיום ויחסם עם היישובים היהודים הקרובים להם. צחור הסביר כי אכן חש כאן בחשדנות ארוכת שנים. לאחרונה נהוג בין היהודים לקשור את הבדואים לפשע, גניבות, סחר בסמים, השתוללות בכבישים, ואף הצטרפות לקבוצות אסלמיות קיצוניות.

צחור צריך היה לבנות תחילה מערכת אימון הדדי כדי שהבדואים לא יחשדו "כי עוד יהודי בא למאהליהם וחוקר ושואל על אופן חייהם ותרבותם אולי מתוך מטרה להטיל עליהם קנס נוסף או להרחיקם מקרקעותיהם".

לצורך כתיבת הספר נפגש צחור עם ראשי הרשויות הבדואיות, מנהיגים מקומיים, משכילים בדואים, מורים אשר כולם היו בגיל הביניים. גיל המתאפיין במצב של בין הפטיש והסדן: כלומר מחד-גיסא, לכבד ולשמר את מסורת האבות אך מצד שני לדחוף לעבר המודרניות והשתלבות בשוק ובחברה הישראלית באמצעות קניית השכלה, מפגשים, ציות לחוקים הישראלים והליכה לעבר פשרה בנושא הכאוב של "הבעלות על הקרקע".

צחור לא היסס להתעמת, באופן חברי, עם המנהיגות הבדואים בשאלות קשות (המציקות מאוד לציבור היהודי) כמו שאלת חיסול תופעת הפוליגמיה, קידום "הסדר הקרקעות" ובניית תוכנית התיישבות רב שנתית שבמרכזה - הכרה ביישובים "הבלתי מוכרים".

נראה שצחור ביקש להנמיך את הגדר בין רביבים לביר הדאג' אך לא בהצלחה יתרה. כמה ממסקנותיו כמו לדוגמה הטענה כי המדינה הזניחה לזמן רב את הטיפול בשאלת הבדואים ואילו הוא תמך בקביעת ראשי הבדואים כי אילו המדינה הייתה משקיעה עשירית ממה שהשקיעה בהתנחלות "עמונה" היה המצב בנגב אחר.

צחור אף ראיין נשים ושמע על בעיות שעד עתה היו בבחינת "טאו" כמו: התאבדות בקרב נשים צעירות שסירבו להתחתן על-פי הוראת האב; נקמת דם; פוליגמיה ואף נושאים אישיים אינטימיים. אשת הקולנוע הבדואית יוסרה אבו כף העיזה וצילמה וראיינה נשים המדברות על נושאים אלה מול העדשה.

צריך אומץ ורצון עז לשלב את החברה והאישה הבדואים בחיים המודרניים. צחור הודה בספרו שאין זו מטרתו ואין אף ביכולתו להציע פתרון כולל ואף לא מסגרת לצעדי ביניים. עיקר עיסוקו - לימוד תופעות שהתרחשו ומתרחשות מעבר לגדר הקיבוץ ומונעות מהציבור הבדואי לקבל את זכויותיו כמיעוט לגיטימי אך גם מונע באותה עת מהמיעוט להתחיל במהלך השתלבות רחב ורציני.

מכאן ואילך נעסוק בעקבות ספרו, בהשוואה בין שלוש גישות של מומחים ואישים מהצד היהודי כלפי שאלת בקרקע ומשמעותה לגבי הבדואים בעידן השינויים המהירים בתחום השליט (מדינת ישראל), בתחום הקמת העיירות ויצירת שטח הסיג ובתחום ההצעות לפתרון שאלת הבדואים בנגב, הפינוי במלחה ותוצאות וועדות גולדברג ופראוור-בגין.

ההשוואה תעשה באמצעות ראיונות שקיים צחור עם אלי עצמון, לשעבר סגן ומ"מ ראש מנהלת הבדואים המצטייר "כפתרון תקיף ומותנה בזמן ותקציב"; ראיון עם דודיק שושני מקיבוץ להב, שמצטייר "כבניית דו-קיום בנגב של שנות האלפיים" וגישה מעשית-קונקרטית של ראש המנהלת כיום, יאיר מעיין.

לא נוכל לקבוע מי "צודק" מבין האישים אך נוכל להשוות אלמנטים מסוימים המופיעים בטיעוניהם ולצייר דרך לקראת פתרון אפשרי וצודק בנגב, הנראה כרגע הולך ומתרחק.

אלי עצמון 40 שנה עוסק בתחום הסביר כי שאלת הקרקע הושפעה מהמצב שלאחר ביטול הממשל הצבאי שאז נוצר ואקום שלטוני אליו נכנסו גם שיח'ים תקיפים וכן הצעירים. הללו העדיפו את המסורת "וחוקי המדבר" על פני התדיינות עם הממסד הישראלי באשר לזכותם על הקרקע.

לאחר שלעיירות זרמו כ-70 אחוז מהפלאחים חסרי הקרקע נותרו 30 אחוז בדואים בעלי רכוש קרקעי שאינם מוכנים לוותר עליו. כך גם לא להצעות של פיצוי כספי ולא למעבר לאחת עיירות הקיימות. לדעת עצמון השיקול של המשפחות שעברו לביר הדאג' היה: הינתקות מהשיח' אבו עמר וכן התקרבות לציר הברחת הסמים בוודי אשר ממנו הם מתפרנסים כראוי.

לדעתו על המדינה היה לפנות את 100 המשפחות הראשונות תוך מתן הטבות של קרקע ופיצוי ומהלך זה היה מתניע את המעבר של כל השבט לעיירות. כך לא נעשה והבדואים חזרו ל"חלום" על קרקעות, מרעה ועדרי צאן. להערכתו של עצמון יש כיום (2015) בנגב כ – 240 אלף בדואים הכוללים גם מצטרפים, שב"חים, וכלות שהובאו מהגדה.

שליש מאוכלוסייה זו בערים ושני שלישים בפזורה. רמת הפריון ירדה ל 3.8 אחוז כלומר ירידה בכמות ההולדה כתוצאה מיציאת נשים ללימודים ולעבודה. הגברים, וגם הצעירים עדיין מנצלים את "הלקונה" בחוק ומתחתנים לאחר האישה הראשונה עם רווקות השבט שאין להן פתרון. הצעת "ועדת השופט גולדברג" עוררה סערה משום שביקש לתת את חצי מהקרקעות הנתבעות לתובעים וחצי יינתן בתשלום פיצוי על הפינוי או קרקע במקום אחר.

גם בקרב היהודים כמה סערה ורבים ביקשו להכשיל המהלך. "ועדת פרוור-בגין" שנועדה ליישם את תוכנית השופט נתקלה במחסומים רבים והגיעה אך ורק להצעת הסדר על 350 אלף דונם – תוצאה שעוררה שוב סערה בקרב השבטים ועבודתה הופסקה.

עצמון טען כי תביעות הבדואים לבעלות על הקרקע מגיעות ל 1.5 מיליון דונם. הם מבקשים כי 972 אלף דונם מתוכם יחולקו בין השבטים בבחינת החזרת קרקע שנלקחה. נוצר מצב שבו הבדואים יושבים על 450 אלף דונם ומהם הם תובעים 300 אלף דונם כבעלים. בתוך גושים אלה מצויות גם "קרקעות מדינה", קרוב ל – 200 אלף דונם, שעל הגדרתם החוקית כירושה מחוקי העות'מנים, התנהל ומתנהל קרב משפטי כולל בבג"ץ. עצמון מציע אם כן תוכנית פעולה בת 6 שלבים:

1. כל משפחה היושבת על משבצת שאינה מספיקה מבחינה חקלאית לספק את עדריה, עליה להיכנס "להסדר" תוך קבלת קרקע להמשך פיתוח ובנייה עתידית.

2. אלה שיש בידם משבצת קרקעית גדולה, הרבה מעבר לצרכיה, תוכנס לשם עוד
משפחה.

3. אלה שיש בידם הרבה קרקע אך השבט מכיל מעט תושבים – תינתן להם אדמה חלופית ופיצוי כספי.

4. יש למהר ולהקים שני יישובים עירוניים חדשים, האחד צפונית לבאר-שבע והשני ליד תל-ערד.

5. יינתן פתרון דיור בעיירות הקיימות לעשרת אלפים בדואים.

6. אין להכיר ביישובים הלא מוכרים (אבו-בסמה), מהלך מעין זה רק ינציח את הבעיה ולא יפתור אותה.

כיום לדעתו, אין צורך במנהלת משום שהשקפות השבטים והמציאות בשטח השתנו. את ביר הדאג' יש להעביר ל"אתר נחל אטדים" ולאפשר לרביבים ולכפר רתמים להתפתח. אסור להקים יותר יישוב חדש על בסיס מבנה שבטי – זה ינציח מריבות ועימותים. עצמון קובע זאת עקב ניסיונו כיועץ תכנון ברהט וכמי שנוכח בהשתלטות התנועה האיסלאמית על הרחוב בעיירות ומסכנת בכך את הדו-קיום השברירי בנגב.

דודיק שושני, איש קיבוץ להב מאז שנת 1952, היה בנעוריו איש "השומר הצעיר" וגדל על ערכים כמו "דו-קיום" עם הערבים ו"אחוות עמים". בשל ידיעתו ערבית נתמנה למוכתר הקיבוץ וברוח הערכים שלמד בתנועה, החל ליצור קשר עם הבדואים השכנים.

תחילה נעשה התיאום עם השיח'ים או נציגיהם בלילה, באשר לתיאום כניסת עדרים, מעבר בשטחים ועוד. הקיבוץ הצעיר התבסס בבית אבן שהיה שייך לשיח' חליל אל-פריג'את ושושני התפרסם במהרה כמשכין שלום ופותר בעיות. בשנת 1953 הסדיר עם הבדואים שגורשו מזרחה לירדן – כניסה לשטח ישראל לצורך השקאת עדרים.

מהר מאוד למד על חשיבות הקרקע בעיני הבדואים ומהם שמע וראה מסמכים כי שבט העזזמה התחיל את נדודיו מסיני לנגב כבר לפני מאתיים שנה. שושני הציג כדוגמה של "התעללות" כלפי שבט א-סנע שנעשתה על-ידי הממשל הצבאי שסילק (העביר) שלוש פעמים את השבט משטחים שניתנו לו כתוצאה מחשד של שת"פ עם המודיעין המצרי.

לאורך שנים אלה, הלכה והצטברה שנאה כלפי היהודים וכלפי הממסד שבא עמם במגע – הממשל הצבאי. את הצלחת פינוי מלחה והקמת שדה התעופה שם תאר שושני כמי שעמד אז על-פי דרישת השר אריק שרון בראש המנהלת, כתוצאה של הכנת הבדואים, הסברה, הקשבה לבקשותיהם ורק אז הוראת ביצוע של פינוי.

לטענת שושני עד לפני 20 שנה ניתן היה הגיע לצורת הדברות זו אולם כיום, לאור ההקצנה, לא ניתן כלל. לדעתו גם הפינוי לביר הדאג' נעשה ללא תכנון מוקדם וכך יצא היישוב לדרך שהוא אפוף טענות, אי-בהירות וחוסר מתן תשובות לגבי הבעלות בקרקע. שושני זיהה אז את הקושי – הדור המבוגר לא מסוגל היה להתנתק מהקרקע כצורת חיים ומסורת מקודשת ואילו הדור הצעיר, המבקש השכלה, פרנסה ושירותים השווים לאזרחים היהודיים מתבצר מאחורי תביעת בעלות בקרקע מתוך כוונה לקדם המטרות שהוא חפץ בהן.

יאיר מעיין, ראש המנהלת, רואה עצמו משרת הציבור ולא פוליטיקאי או איש של אידיאולוגיות. בעבר היה מנכ"ל משרד התשתיות וניהל מו"מ מוצלח עם שבט התרבין שהוזז מעומר למקום חדש ליד משמר הנגב-רהט. מעיין טען כי רק ל-15 אחוז מהבדואים יש תביעת בעלות ואילו עם שאר 85 אחוז ניתן להגיע להבנות כפי שהוא לדעתו פועל.

הוא הסביר לשבטים את חשיבות השטחים שהמדינה שומרת עבור מתקנים אסטרטגיים ומנע מהם להתיישב בקרבת מפעלים כימיים ותעשיות מזהמות אחרות. פינוי מלחתה הצליח לדעתו רק משום שלווה ב"חוק השלום" ומשום שמי שהוביל את המהלך ידע את המטרה ועמד עליה בתקיפות.

מעיין הודה כי 70 שנה קופחו הבדואים אך לא על סמך עובדה זו יותר להם לבנות על כל גבעה. החלטת הממשלה 3707 היא טובה, אמיצה, ועיקרה תיקון הקיפוח בהאצה. בעיקרה זו תוכנית חומש לפיתוח מגרשים ובניה של 32 אלף יחידות דיור בהשקעה כוללת של 3 מיליארד דולר.

הבניה תהיה בעיקר בשני כפרים גדולים מוכרים: ואדי אל נעם ועין פורה. הבתים יבנו על קרקע שאין עליה תביעות בעלות. לכל הפרויקט הוכנו כבר מפות, תב"ע והגדרת "הקו הכחול". לטענתו – נראה תוך שנה שנתיים "מהפכה" בתחום זה בקרב הבדואים בעיקר באזורים הבלתי מוכרים (פזורה).

לגבי המקרה הנידון: תושבי ביר האדג' תובעים בעלות על 21 אלף דונם. מעיין קבע כי לדרישה כל בסיס והם יצטרכו להסתדר עם חצי מכך. זה יספיק להם ולדורות הבאים. כמה ימי לאחר הראיון פרצו מהומות באום חיראן למרות ששם לטענת מעיין, הכל הוסדר ונחתם, דבר המעיד על ההסתה הקיימת בשבטים ועל כוחם של הצעירים למנוע הסכמים לפני קבלת טיעון כולל כמו "זכות היסטורית על הקרקע".

בפרק ניתן גם ראיון עם עו"ד ד"ר חבצלת יהל; עם פרופ' אבינעם מאיר; עם הפעילה החברתית הודה אבו-רבייב ועם סולטן אבו-עבייד, מנכ"ל "שתיל". מכל מקום, מסקנת ההשוואה בין שלוש הזוויות של היהודים היא: כולם מודעים לשגיאות שהמדינה עשתה במהלך 70 שנה כלפי המגזר אך המחלוקת בינם היא לגבי איך יוצאים לדרך חדשה: האם בשיטת שושני, כלומר שיתוף פעולה, תכנון משותף, הכרה בזכויות היסטוריות ופיצויים בערך השוק לקרקע הנתבעת וזאת תוך קידום השכלה ומתן שירותים איכותיים.

או, שהפתרון הוא – הרחקת הדיון האידאולוגי-היסטורי-עקרוני לגבי "הבעלות בקרקעות הנגב" (שאלה משפטית קשה הנידונה מעת לעת בבתי המשפט) וקידום מתן השירותים, הבנייה והזכות ללימוד ולהשתלבות בשוק העבודה וזאת בתקיפות, תוך מניעת השתלטות בלתי חוקית על קרקעות ותוך מתן פתרונות על קרקעות שאין עליהם תביעות בעלות ויש מספיק מסוג זה של קרקע בנגב.