שיחה לרוח היום בין פתי-מן לבין ספיקנה

פתי-מן: עורכי הדין מאוד הרשימו אותי.

ספיקנה: למה?

פתי-מן: הם סומכים עליי. אמרו כי לאחר שיגמרו את השימוע לא תהיה ליועץ המשפטי ברירה אלא לסגור את התיקים.

ספיקנה: איך זה מראה שהם סומכים עליך?

פתי-מן: אלא מה. נכון, הם מדברים אחת עשרה שעות עם היועץ והפרקליטים אבל מה משקובע הוא הרגע האחד בו הם אומרים לי, לציבור את המסקנה.

ספיקנה: מה זה אומר?

פתי-מן: זה אומר שהם יודעים שמי שקובע זה אני.

ספיקנה: איך זה אתה? אתה שופט? אתה יועץ? אתה סמכות?

פתי-מן: אלא מי? הפרקליטים המובחרים האלה לא יודעים מה הם עושים? הם היו מדברים אליי אם לא הייתי קובע? אני הציבור. זה קרדינלי, לא?

ספיקנה: ודאי. אתה אולינ קרדינלי, לבטח קרדינלי, אבל לא השופט. לא הפוסק.

פתי-מן: זה מה שאת אומרת. לא הם, והם המומחים המוסמכים, לא את עם כל הכבוד. מה את חושבת שהם היו מבזבזים את זמנם עליי דרך הראיונות בטלוויזיה אילו לא חשבו שאני בעצם הקובע? מה, הם משחקים 'בכאילו'?

ספיקנה: אתה יודע מה? כן! הם משחקים בכאילו.

פתי-חן: סליחה. זאת השמצה.

ספיקנה: למה?

פתי-חן: כי אנחנו דמוקרטיה. כי אני העם. כי אני קובע. בדמוקרטיה צריך לשכנע את העם. העם הוא ריבון. לא ריבון סתם. הריבון, בהא' הדיעה. הם לא היו מדברים אל ההמונים ברשתות אילו ההמונים לא היו הקובעים. הם פרקליטי צמרת. הם יודעים על מה ואל מי הם מדברים. לא סטודנטים תמימים במחלקה לפילוסופיה לרוח היום. את יודעת כמה הם עולים? הם היו מדברים אליי אם לא הייתי בסופו של דבר מי שיכול להכריע את המשפט לכאן או לכאן?

ספיקנה: פתי. אתה צופה. לא שחקן ראשי על הבמה.

פתי-מן: את מזלזלת בי. אני כן השחקן הראשי. אני האזרח. אני המדינה. אני הכלל. מי שקובע בסופו של דבר זה דעת הקהל. ודעת הקהל זה אני!

ספיקנה: הבלים. משתמשים בדעת הקהל כדי ללחוץ על מערכת המשפט. אתה בסך מכשיר. קהה אני מקווה.

פתי-מן: את צינית. אלוהים, כמה צינית. אני ריבון. את מבינה? לא שמעת", העם ריבון". צריך לשבח את הפרקליטים שהם מופיעים לפני הריבון.

ספיקנה: אתה רוצה להחליט ברוב ובמיעוט מי פרץ, מי דרס, מי היכה את אשתו, מי שלח צ'ק בלי כיסוי, מי טבח חמור ומכר את בשרו כבשר עגל? מה איתך? שמעת את המונח "שוטרים ושופטים"?

פתי-חן: אל תהיי לי מורה לאזרחות. גמרתי כבר בית ספר מזמן. דברי לעניין. כמו אל מבוגר. כמו אל מי שיודע מה זה החיים כשלעצמם.

ספיקנה: מה זה החיים כשלעצמם?

פתי- חן: החיים כשלעצמם זה שאנחנו בטריבונה. שאנחנו מרימים אצבע לחיים ומורידים אגודל למוות. שאלינו זועקים אם יש כלום או אם אין כלום. שאנחנו קובעים מי האריה הנכס לזירה כדי לקרוע את הקורבן, ומי הקורבן שקם לקרוע את האריה. אנחנו. כל הכבוד לפרקליטים היוצאים מותשים אחרי עשר אחת עשר שעות של מאבק על האמת ומודיעים למי שהם חייבים להודיע,- לנו כמובן-שהם עמדו בשליחותנו! יש תקווה!

ספיקנה: היופי בדרמה שאתה מצייר הוא בכך שהיא פנטזיה, פיקציה, אגדה.

פתי-חן: אם תרצי אין זו אגדה. אם תרצי זאת האמת. אבל אם לא תרצי, זאת רדיפה. אם לא תרצי זה ציד מכשפות. אם לא תרצי זה העמדת העולם על הראש, זה לעקור את השררה מיד הציבור, העם, הריבון, ולמסור אותו לאליטה שמינתה את עצמה או לשורה של פקידים שבוגדים בנאמנות שלהם למי שמינה אותם. זה לא רק חטא. זה גם לא ישר. ותפסיקי להטיף. אני כבר בוגר. לא ילד. לא שוליה לפני אדוניתו.

ספיקנה: אני לא יודעת אם אתה תמים, או אם אתה תינוק שנשבה, או אם אתה לא תמים בעצם ולא תינוק שנשבה אלא מאמין באמונה שלימה שאתה חלוץ השחרור של האומה הזאת מן הקליקות והאינטרסנטים ששעבדו אותה לתועלתם.

פתי-חן: את מי מאת מייצגת בהוצאת הדיבה הזאת? בשם מי את מדברת? מי המיעוט שהסמיך אותך לקעקע את תבונת הרוב ואת האינטגריטי שלו כאילו הרוב הוא אמורפי, נבער מדעת, נוצר כדי להיות נכון תמיד להובלה? המשפט הזה, השימוע הזה, הוא בעצם לא יותר מאשר מתקפה של הנבחרים בעיניהם, על הנבחרים על ידינו, של הקצונה הממונה - על המנהיגות האוטנטית, הצומחת מן השורה. אם יש סוף-סוף פרקליטים הגונים היודעים המכירים במי שבעצם הסמיך אותם להגן עליהם, בעצם על כולנו, והם באים אחרי יום השתדלויות שנראה כחסר סיכוי ומודיעים כי לא תהיה להם ברירה לשורת האוכפים אלא להיכנע לאמת, ולסמכות, ולמשפט העם, אז כל הכבוד להם. הם מחזירים עטרה ליושנה. ואת, מה יפיפית כל כך, מנסה לשוב את המצב האבסורדי של שלטון חדרי החדרים האפלים על הכיכר המאירה. מספיק!

ספיקנה: הכיכר תוציא פסק דין?

פתי-חן: אחרת. כבר הוציאה.

ספיקנה: בעולם הבדיון.

פתי-חן: בדיון? היית רוצה. כמו כל מי שחי בהזיה הוא רואה את המציאות כהזיה. מוטב שתתעוררי....