עניין של כבוד

זה עניין של שניות מהרגע שבו מצב רגוע וברור הופך להיות מצב של אל-חזור. לפני כן, אסביר משהו. דימונה לא עיר כמו שאר הערים, ואני מדבר על המובן החיובי של הדברים. הנה למשל, אין אצלנו מדרכות צבועות בכחול לבן. אין אצלנו חניה בתשלום. אין חניונים בתשלום ואין צורך להפעיל כאן פנגו. זה דבר מקסים בעיניי. אז דימונה לא שם. לא בכחול לבן ולא ברמזורים, אבל דימונה לצערי שם ברמת האלימות הכבישים.

בשבוע שעבר נסעתי לאסוף את ביתי הקטנה מבית המטפלת שלה. מדובר ברחוב ראשי שגובל במדרכה הפתוחה לכולם, מאפשרת חנייה חופשית, ולכל בית ישנה חניה פרטית משלו בתוך החצר. כל זמן שאינך חוסם את יציאת הרכב מהחנייה הפרטית הכל פנוי, והמדרכה שייכת לכולם כך סברתי. הגעתי לביתה ועצרתי מול בית השכן שלה. במקום מותר, חופשי ולא שייך לאף אחד. תוך שניות הגיע אליי רכב במהירות בלתי נתפסת, כשהנהג שברכב מסמן לי לזוז. לא הבנתי מה הוא רוצה, ולכן יצאתי מהרכב כדי להבין ממנו מה שאלתו.

בדיעבד זו כבר הייתה טעות. אדם שיוצא מהרכב, למצב כזה, זה משהו שיכול להיתפס כאיום, מה שיכול להוביל להסלמה שאין ממנה חזור. שאלתי בנימוס את הנהג במה מדובר, והוא הסביר בכעס שהחניה שבה עצרתי היא חניה שלו ושם הוא מחנה את רכבו. "אבל אין כאן שום רישום לחניה פרטית, ובכלל יש לך חנייה פרטית בתוך הבית", הקשיתי. הוא לא אהב את התשובה והחל להרים את הטון. נוכחות בתו בת העשרה שישבה לצידו לא תרמה להרגעת רוחו. לקח לי כמה שניות להחליט, אבל באותן שניות, רצו לי בראש כמה מחשבות. האם אני מוכיח לו שהוא טועה, משאיר את רכבי ומתעלם מדרישתו? האם ניתן לאנשים שמתנהגים באלימות לנצח? למה צריך לוותר לכל מי שמתנהג בעבריינות?

מצד שני על פחות מכך אנשים קיפחו את חייהם. לקחת אחורה - גם את עצמי וגם את רכבי (מדובר בסך-הכל בשלוש מטרים אחורה או קדימה), בלי נפגעים ובלי נזקים שיכולים להיגרם לשנינו. הוא גם היה נראה לי יותר בעניין של מכות ואלימות, ואני למרבה הצער לא בדיוק בא מהתחום. הייתי פעם בתחום אבל מהצד החוטף. מה גם, שמי שיצטרך להתמודד עם ההשלכות של התנגדות מצדי, תהיה דווקא המטפלת של הבת שלי שאמורה לחיות אתו בשכנות, מה שגרם לי להחליט לסגת.

האירוע הזה החזיר אותי כמה שנים אחורה בעת שהגעתי לבקר את משפחתה של מרתי ברחוב שיזף שבנווה חורש, שם החליטו כמה דיירים שכדאי שיהיה להם גם חנייה על הכביש הראשי ולא רק חניה פרטית בבית, וגם שם החליט מישהו להוכיח לי מי צודק ומי יזיז את הרכב. גם שם לקחתי את עצמי וזזתי. בשני האירועים הללו אני יודע שעשיתי את הדבר הנכון, ואני יודע שהרבה אירועים שנגמרו בצורה טראגית היו נגמרים אחרת וטוב יותר עם קצת פגיעה באגו. אבל עדיין מקננת בי התחושה הקשה של "כל דאלים גבר". מי שמתנהג בעבריינות זוכה, ומי שרוצה להיות אדם טוב ואזרח מועיל סובל.

עם התחושה הקשה הזו הפקדתי את בתי אצל מרתי ויצאתי לתפילת מנחה בבית כנסת הסמוך לקופת חולים א'. שם נתקלתי בזוג שהגיע מאילת בדרכו חזרה הביתה לאשקלון, ושחיפש מקום לתפילה ומנוחה. כיוונתי אותם לבית הכנסת אליו הלכתי, הצעתי להם קפה חם ואיחלתי להם חג שמח. הם שמחו מאוד. זה היה הרגע שבו חשבתי לעצמי - למה אני לא מתמקד בחיוך והכרת התודה שלהם, יותר מהאירוע המכעיס שקרה לי חצי שעה קודם לכן? את נר שמיני של חנוכה הדלקתי בביתי ונזכרתי במשפטו של הראי"ה קוק. "מעט אור מגרש המון מהחושך". רק לחפש את האור.