הקיסר כמושג וכסמל

המחזה "הקיסר" המבוסס על המחזה "איון" מאת אוריפידס, שימש כר פורה ובטוח לכתיבת מחזהו של לוין, שלא הוצג מעולם וזוהי הפקת הבכורה שלו. בעוד מחזהו של אוריפידס שואב מהמיתולוגיה היוונית, וחלקים בו מזכירים את סיפורו של אדיפוס, גם אם סופו שונה, הרי חנוך לוין כתב בשפתו המאגדת בתוכה משפטים שהשתיקה יאה להם, ורובם קצרצרים מאד. מה שמקל על השחקנים הצעירים והמחוננים לבטא אותם באופן ברור וצלול. אלמנט נדיר על הבמות בישראל.

סצינת הפתיחה, בה נראה הנער/המשרת משפשף בעבודה סיזיפית את סדיני הקיסר, מעניקה לצופה באורי מחרז אפשרות להיזכר בסצינת הפתיחה של איתי טיראן כטוראי יגרשטטר בצבא האוסטרי הנאצי, במחזה "עד ראיה" מאת יהושע סובול. ואכן, מחרז הצעיר עומד במרכז העלילה, כנושא, וכנשוא חיפושיה של אמו שנטשה אותו בהיוולדו, לאחר שנאנסה בידי הקיסר, ושאינה יודעת שזהו בנה. והוא - שגדל ללא אב או אם, מתרכז בעולמו היחיד של הכביסה, ומסרב לפיתויי נסיכה מפונקת (אודיה ירון היפה) להצטרף אליה.

הסיפור למעשה קצר, אך איפיוניו של לוין ניכרים היטב בשמות שהוא מעניק לדמויות: שמות מחלות למיניהן, מה שחושף את תכונת ההיפוכונדר שלו. במחזה הוא חוזר כמו בכל מחזותיו על כל השריטות בנפשו: היראה הגדולה מהמוות, ממחלות, מהאימפוטנציה (שכאן הוא משייך אותה לאמו כמסרסת אותו), והחסר העצום שלו ברגש ואהבה, אותה לא ידע שנים רבות בחייו הפרטיים, עם כמה מנשותיו, מלבד האחרונה שבהם. אז גם חל שינוי בפרטים שבמחזותיו. לא עוד שמות דוחים כמו אלה שכאן.

מלבד משחקו הנפלא והייחודי של אורי מחרז, בולטים כל יתר השחקנים ביכולת האיפיון של כל דמות השונה מרעותה. ויתרה מזאת: בכל עת שאחד או שניים מהדמויות נושאים את דבריהם, כל יתר ה"מחלות"-הסריסים-המשרתים ממשיכים ליטול חלק במשחק תוך הבעות בשפת גוף שלא ניתן להתעלם ממנה. כה מרשימים כולם ובלתי נשכחים. כך הם רם גואטה כ-פודגרה, דניאל אביטל כ-אולקוס, מתן בן עמי כ"טחורים". במרכז העלילה מרשימה המלכה הבאה לבקש תחזית, האם תוכל ללדת שוב ילדים - טל מאיר העוצמתית במשחק נוקב ודרמטי מהמעלה הראשונה; אלון ליאור כבעלה, המלך, מרשים באיפור בסגנון יפני כבד, ובשפת גוף של אדם העומד לסיים את חייו; שני שטיינגרט מלבבת ומרגשת כשפחה; אודיה ירון היפה כנסיכה המפונקת; ואריאל מגן כמאהב המלכה המסית אותה לחסל את המועמד לנשל אותה לאחר מות המלך.

המוזיקה המופלאה של אלדד לידור מעניקה קסם נוסף למשחק הכה מהפנט שהבימאי הדריך כה יפה את השחקנים. כך גם התלבושות של יובל לוי מעניקות צבע ואופי לדמויות הכה דרמטיות. עיצוב התאורה של נדב ברנע, ועיצוב התפאורה של שובל שלוי - כולם יחד מאגדים את היצירה של הבימאי יאיר שרמן לחוויה מהפנטת, באיכות קלאסית מרוממת. בכך, המחזה של חנוך לוין זכה לקבל חיים חדשים, ולבטח הודות לאיכות היצירה המושלמת, ייספח כמות שהוא לאחד מהתיאטרונים הרפרטואריים. כי זהו מחזה שלא עלה מעולם על הבמה, והפעם קיבל נופך ועוצמה שלא היו בטקסט המקורי בלבד.

המסקנה: כשבימאי מהמעלה הראשונה נוטל קבוצת שחקנים מובחרים, ובהדרכתו המוקפדת הם נוטלים חלק בכל שניה בהצגה, גם כשהם אינם הדוברים באותו קטע - אך כל נשמתם בתוך האירוע - ברור שזוהי יצירה השייכת לקאדר של המחזות שכל תיאטרון יחשוק להתגדר בהם.