אודה כי קשה יותר ויותר בעת הזאת לתבוע את עלבון המוסר שמקומו במרקם הציבורי נתפס על-ידי ציניקנים, ושהמגינים עליו מוקעים כ'יפי נפש', או כתמימים' או גרוע מכל - כצבועים. אכן באקלים בו מה שנחשב ומוערך הוא 'השורה התחתונה', 'מבחן התוצאה', חוכמת 'האמצעים המקדשים את המטרות' והמדידות, נמצא ההולך עם הרוח הזאת כאיש מן הישוב וכאדם ישר, והתובע לכבד את האמצעים על-פי מקומם בסקלה האתית כנאה דורש ולא נאה מקיים, כמטיף צדקני, הדורש מוסר מן הזולת בשעה שהוא עצמו חוטא בהוציאו שם רע למי שפועל על-פי הנורמות שנעשו מקובלות על רוב הציבור.
אשים נפשי בכפי ואומר דבר על האקלים המעכיר את המוסר - הבחירות, על-פי תוצאות האמת, לא העניקו בכורה לאחד משני הגושים. זה קורא אחרי הסיבוב השליש של מערכת בחירות שחותם כמעט שנה שלימה של ואקום שלטוני דמוקרטי, והחרדה מפני תקופת ריק נוספת, וסבב רביעי של התמודדות, גדולה ומובנת. גם יצר השלטון משחק תפקיד, יש אומרים תפקיד ראשי, ומכל מקום הרצון למנוע את הסבב הנוסף, עובר דרך השאלה איך הופכים 58 ל-61. כיוון שאין אריתמטיקה כזאת בעולם הממשי, זורים באוויר את האפשרות של עריקים, ומדברים בה כדבר באסטרטגיה כשרה, וכל האולפנים מושיבים מומחים, לא לאריתמטיקה כמובן - פרשנים, דרשנים, ולשים מכל צד את עיסת העריקים ונוקבים בשמותיהם של חברי כנסת שעל-פי הערכתם הם 'רכים', ניתנים ל'שיכנוע' תמורת מתת זו או מאחרת, ונאמנותם לבוחר שהפקיד אותם לייצג אותו 'פריכה'. ומיניה וביה הם בונים באולפנים קואליציות הנשענות על בוגדנות של נבחרים בבוחריהם, ובעולם של נורמות 'מבחן התוצאה' או 'דין השורה התחתונה', הכל כשר.
ההשפעה על הנורמות המגונות שאינן נוגעות עוד לבחירות, אלא לאוויר המוסרי שאנו נושמים כל יום, הבוכהלטריה הנשענת על הלבנת חטא העריקים היא קטלנית. חבר כנסת הוא שלוחו של ציבור ומקומו בשורות הפרלמנט הוא לא שלו אלא של הציבור שבחר בו. לערוק משמע לגזול מקום ששייך בוחר גזלה חלוטה. הבעלים של המקום לא יכול לתבוע את גוזלו לדין, הוא לא יכול להשיב לעמנו את הגזלה, הוא מרומה חסר אונים באור יום, והעריק הוא חוטא נשכר. כשזה קורה, וזה אכן כבר אירע במחוזותינו, חוטא זה קונה לעצמו גינוי כדין ושמו לא רק מתפרסם אלא הופך שם גנרי לבוגדנות פוליטית ואפילו לשיטה בה מעבר מרשימה לרשימה 'עובדת' כגון 'כלנתריזם', 'איזם' חדש המנציח את רחמים כלנתר הירושלמי שבגד בסיעת הפועל המזרחי ברשימתה נבחר ועבר לסיעתו של ראש העיר אגרון בתמורה למינוי כסגן ראש העיר. 'כלנתריזם' הפך למונח. המונח אמר פוליטיקאי נקלה, המוכר חסדיו בנזידים שופעי טוב.
אבל כשזה לא קרה, כשכל מה שיש באוויר זה לחשים של פוליטיקאים על אוזנם של עיתונאים המסמנים חברי כנסת במפלגה יריבה כמועמדים לעסקה אפלה, ורשויות השידור חוזרות ומערכות העיתונים חוזרים כעל שמותיהם של אותם מועמדים לעריקה שלא הייתה, שאינה אלא ספקולציה, הם מוציאים שם רע לאותם חברי כנסת, מסומנים בשמם, כמתאימים לשאת תואר של פוליטיקאי מגונה. זאת פגיעה גסה בשמו הנקי של הנבחר או הנבחרת שאפשר לנוד ראש ולומר עליה על הפגיעה, מפני שפוליטיקאים אינם בוחלים בניפוץ גדרות אתיות אם יש מעבר לגדר מלקוח. אבל רשויות שידור, מסחרית או ציבורית, עיתונים, איך הם מעזים? איך אינם יראים מזעמה של
מועצת העיתונות, בשם הציבור המאמין ביושרה אלמנטרית? איך הם מתירים נבלה?
אובדן האמון
הרי הדברים אינם פשוטים. "עריק" לא נעשה עריק מפני שאיזה אליקסיר אידיאולוגי חדש הערה את עצמו לכוסו, והוא שינה את טעמו ואינו יכול לשרת עוד כשלוח הרשימה בה הוא נבחר. קורה. כבר קרה. הוא מתפטר. אם הוא ישר. נדיר.
במציאות אין לאידיאולוגיה מקום במשחק. במציאות יש פנייה חשאית אל מועמד עריקה פוטנציאלי. בודקים אם יש סיכוי שיהיה 'על מה לדבר'. במציאות יש מעקב, גם של מקצוענים, אחר אורחותיו בהווה, ובעיקר בעבר, של המועמד, כביכול, ניסיון לאתר אם יש לו ארון, ואם יש איך פותחים אותו, ואם פותחים אותו, איך מביאים למועמד הוכחה שהוא סחיט, ואם לא מוצאים לא ארון ולא מה שיש בו ואי-אפשר לאיים שהוא או היא סחיטים, מציעים לו או לה הצעות שאי-אפשר לסרב להן כפי שלמדנו מדון קורלאונה. במציאות כשנוקבים בשמו או בשמה של עריק פוטנציאלי בתקשורת ההמונים, יוצרים בקרב ההמון דימוי של אותו איש או אותה אישה שספקולציות לחשניות המציאו דימוי כי עבריינות מפיוזית קשורה אליהם, או הופעלה נגדם, או שנחשבו כאובייקטים בה לעבריינות כזאת יש רגליים וסיכוי להצליח.
כשמרואיינים ומראיינים מעלים על דל שפתותיהם שמות של חברי או חברות כנסת שלא ערקו אלא הלחשושיות עשו אותם מועמדים לעריקה, משחירים את פניהם או מלבינים את פניהם ברבים ואם לא עוברים על החוק, עוברים על המוסר הטבעי הראשוני ומכתימים שם נבחר חינם, ומעמידים את יושרתו בספק שילך אתו באשר שם ילך. האם כללי האתיקה של העיתונות בישראל יכולים לחשות, להתיר בשתיקתם את הפצת הפקרת שמו הטוב של אדם, באורח הפומבי ביותר על-ידי כל כך הרבה כלי תקשורת?
גם ההנחה כי אפשר להיבנות פוליטית על עריקים, ליזום את גיוסם, למשול בזכות בגידתם, הנעשית בריש גלי כאילו היא אחת מן הדרכים הלגיטימיות להבטיח רוב פרלמנטרי, היא מרעילה, היא פוגעת באמון הציבור במערכת השלטון ובמוסד המחוקק. אובדן האמון מביא להטלת ספק בערכים עליהם נשענת חברה סולידרית, מעודדת את הייאוש מן המדינה עצמה. במקום גינוי של כלנתר שעבר בגופו על חוקת הנאמנות לבוחריו, נוצרת הערצה למי שמסוגל לפתות את זולתו להיות עבריין פוליטי, והשלמה עם מעשה בלתי ראוי כנורמה מקובלת, ועל כן, כשרה לעילא.
על כל אלה, גיוס עריקים, שיח גיוס עריקים, הפרת שמם של אנשים שלא היו עריקים רק מפני שמישהו מעריך שאפשר לגייס אותם כעריקים, ראוי למחות. בשעתו כיהנתי כחבר במועצת העיתונות בישראל. לו הייתי מכהן בה גם היום הייתי מבקש להעמיד את סעיף התקשורת הנוקבת בשמותיהם של חברי כנסת כמועמדים לעריקה על סדר יומה של המועצה, ותובע כינוס הוועד לאתיקה כדי לדון ולפסוק פסיקה המחייבת את העיתונאים בכל אמצעי התקשורת כולם. אינני חבר עוד, ועל כן אין לי אלא לקוות כי המועצה תאמר את דברה מכוח עצם העובדה כי היא עדה להפרה בוטה כל כך של גדרי האתיקה בכלל ודרי האתיקה העיתונאית בפרט.
