עוד בעניין ה'בלטנים'
לפעמים, איני מצליח לברר סוגיה עד תומה, ולמרות זאת מפרסם את ממצאיי - כדי שיודעי-דבר (וכאלה מפוזרים בין קוראיי) ישלימו לי את התמונה, כמיטב יכולתם. כך קרה גם בעניין השריון הריאקטיווי, שמופעל עלי-ידי מטען חלול שפוגע בו, ומגן על הטנק. גרסתו העברית נקראת בלשון העם, 'בלטנים', ובצבא - 'בלייזר'.
כתבתי בטורי ('כמה הערות על מלחמת יום הכיפורים 17'), שהשריון הריאקטיווי לא היה בנמצא במלחמת יום הכיפורים, אך קורא תיקן אותי בכותבו: "[ד"ר] מנפרד הֶלד וחברָה גרמנית [MBB - אב"ץ] הגישו, עוד בשנת 1970, דהיינו, שלוש שנים לפני מלחמת יום הכיפורים, את בקשות הפטנטים [בגרמניה] על השריון הריאקטיווי.
בקשות הפטנט היו כפופות לצווי חיסיון של ממשלת גרמניה עד לפרסומן שנים אחר כך. תוכל למצוא אותן בכל אתרי הפטנטים באינטרנט". לבקשתי, העביר לי הקורא דוגמה לבקשת פטנט, שהגישו הלד ו-MBB. לדעתו, "הטכנולוגיה הייתה ידועה לשותפיו/חבריו הישראלים של מנפרד הלד בזמן אמת; כלומר, לכל הפחות, בשנת 1970".
יתר-על-כן, לדבריו, התקציב [לפיתוח, לייצור ולרכש - אב"ץ] נחסם על-ידי מתנגדי המערכת, שזלזלו בכוחו של נשק נ"ט (רקטות, טילים ותול"רים); ורק אחרי המלחמה, הכריע שמעון פרס (כשר ביטחון בממשלת יצחק רבין), והורה על פיתוח ועל הצטיידות. "כבר במבצע ליטני [מארס 1978] נעו מחלקות [טנקים] החוד עם 'בלטנים', שהיו פתרון למצער נגד רקטות RPG עם ראש-קרב רגיל ונגד תול"ר B10 ...".
עוד בעניין הקרב במעלה גמלא
תוך עיון בביוגרפיה של מוסה פלד, שכתב דודו הלוי ("כנגד כל הסיכויים", מערכות ומודן, 2019), נחשפו בפניי עובדות נוספות על הקרב של שתי פלוגות מגדוד 51 ב'גולני', בפיקודו של ציון זיו (זלוף), הסמג"ד, שעיכבו את חטיבת השריון 47 הסורית מלרדת לעבר הכינרת.
זיו עלה בשבעה באוקטובר אחר-הצהריים במעלה גמלא עם פלוגה רובאית ועם פלוגה מסייעת, שכללה מחלקת תול"ר על ג'יפים (שלושה כלים) - בפקודת מרדכי שוורץ, עוזר קצין האג"ם של פיקוד הצפון - כדי לסייע לתותחנים מגדוד 405. שעמדותיהם נשטפו על-ידי טנקים סוריים. הכוח מגדוד 51 הקדים את גדוד מילואי השריון 39 של יואב וספי ואת גדוד מילואי השריון 95 של יעקב נויפלד, ולא ידע על התקדמותם במעלה.
אנשי 'גולני' נתקלו בתותח מתנייע (תומ"ת) בפיקודו של אורי מנוס, סמג"ד 405, שהתכוון לרדת אל הכנרת. למרות עצת מנוס להסתובב, ולסגת, כותב הלוי, המשיך זיו לנוע קדימה אל ראש המעלה, והציב את התומ"ת (שנותרו בו רק שלושים פגזים) לסייע לו. זיו נתקל בטנקים סוריים, כמאתיים מטר מעליו, והורה לתול"רים לירות עליהם. לפחות, פגז אחד שלהם פגע בטנק סורי, והטנקים הסוריים "מיהרו לרדת אחורה, ונעלמו מן העין במדרון אחורי".
זיו דיווח לשוורץ על המתרחש, ושוורץ הציע לו "להתפנות מהשטח אל בית-המכס העליון" (עמ' 29-28). מיד אחריהם הגיעו למקום טנקים "שוט-קל" מגדוד 39 וטנקים שרמן מגדוד 95 - שניהם תחת פיקוד חטיבה ממוכנת 4 'קרייתי - שעלו מהכינרת, ובלמו את חטיבה 47, שנסוגה לעבר 'ציר המפלים'. שם הוכתה קשות על-ידי שני גדודי הטנקים של חטיבה 4.
חושפים
מאוחר מדי ומעט מדי פרסם ארכיון צה"ל בין כסה לעשור מסמכים של ועדת אגרנט, שחקרה, כידוע, רק את שלושת הימים הראשונים למלחמה ואת ההכנות אליה. המסמכים עוסקים בענייני מודיעין, כחלק ממגמת הממסד מאז להסתיר את הכישלון האג"מי במלחמה, ולהסיח את הדעת ממנו.
לא הייתי טורח לעסוק בהם, אלא שיש בהם מסמך מדהים: ארבעה ימים לפני המלחמה, נודעה לאמ"ן (כלומר, למחלקת המחקר בראשות תא"ל אריה שלו) תוכנית המלחמה הסורית, והוא ביטלהּ מתוך הערכה, כי זאת כיוון שאין הסורים יכולים לבצעה - כמיטב השחצנות הישראלית והזלזול באויב, שעלו לנו בקרבנות רבים.
להערכתי, זה היה מאוחר מדי, אך
לו הועבר המסמך לפיקוד הצפון, היו יכולים לתדרך מיד את מפקדת הפיקוד (משמע, אלוף יצחק חופי, סגן-אלוף אורי שמחוני, קצין האג"ם, וסא"ל חגי מן, קצין המודיעין), את מפקדי האוגדות (רפאל איתן ודן לנר) ואת המח"טים על-אודותיה, והם לא היו מופתעים מכוונות הסורים ומתנועותיהם.
וזה תקציר המסמך, שהותר לפרסום: "בידינו ידיעה כי מסוף ספטמבר 1973 צפויה מתקפה-רבתי סורית לכיבוש רמת הגולן ... המתקפה נראית לנו כמשקפת תוכנית-אב מבצעית סורית שהסורים אף התאמנו לפיה במשך השנה. אולם, ביצועה עתה ובטווח הקרוב אינו סביר להערכתנו". הדוח המודיעיני סוקר בפירוט את הכנות הצבא הסור. אולם קובע כי "הם (הסורים) רחוקים מלהעריך כי ביכולתם לבצע לבדם בהצלחה מתקפה ברמת הגולן, בגלל חולשתם הבסיסית ובעיקר באוויר", וכי "אין סימן כי מצרים מוכנה בשלב זה לחדש הלחימה, דבר הנחשב כאמור בעיני הסורים תנאי להשגת הצלחה צבאית משמעותית מצדם".
לקרוא ולא להאמין ...
סיכום אלעזר
קיבלתי בין כסה לעשור את המהדורה השנייה המורחבת והמוערת של ספרו של חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר, שיצאה לאור (הוצאת דביר, 2002), וטרם הספיקותי לעיין בו. הרבה עבודה השקיע ברטוב, כדי לגול את חרפת הכישלון במלחמה מעל אלעזר. לכן, יש לקרוא בזהירות את ספרו מתוך ידיעה, שאינו ביקורתי, ומשפחת אלעזר עומדת מאחוריו. כלומר, דברים של בעלי עניין.
אני סבור, שנכון עשתה ועדת אגרנט, שהדיחה אותו, וחבל שהחרמש נעצר בו, באלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, בתא"ל אריה שלו, ראש מחלקת המחקר באמ"ן, באלוף שמואל גונן-גורודיש, אלוף פיקוד הדרום (מינוי אישי של אלעזר!), ובעוד כמה קציני מודיעין.
ובכל זאת, לא התאפקתי, ורפרפתי בספר, כהרגלי. הרבה פעמים רפרוף כזה דלה עבורי פנינים מספרים - ובעיקר, מספרים עבים.
בכנס פיקוד הדרום בארבעה-עשר בפברואר 1974, אמר רא"ל אלעזר: "הייתה זו מלחמה קשה מאוד. היה זה ניצחון בתחום הלחימה. אי-אפשר להפריד את הניצחון - אי-אפשר היה לומר, שהוא היה של הלוחמים. הוא היה של הלוחמים... הוא שייך לחיילים - אבל הוא היה של המפקדים.
הוא היה של המ"מים ושל המ"פים ושל המג"דים, והוא היה של המח"טים - ולפי דעתי נכנסנו נכנסנו אל המלחמה הזאת עם ליגה לאומית של מח"טים ... נפלאים ... הייתה זו מלחמה לא רק של הדרגים הלוחמים - הייתה זו מלחמה של מפקדות קציני חיל ראשיים, ומפקדות הפיקודים ומפקדות אוגדות. כולם - וכולם עשו עבודה טובה.
... היום ימים רעים בארץ - הרוח הרעה נושבת, נושבת גם בפורום הזה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה... אני לא יודע אם צריך להתיז ראשים, ואיזה ראשים... ... ואני עבדכם אינני מתבייש באף שעה של המלחמה הזו...".
בקיצור, בולטת העובדה, שגם ארבעה חודשים אחרי תום המלחמה ובעיצומה של מלחמת התשה לא הבין אלעזר מה אתרע במלחמה, ועד כמה תרם אישית ותרם המטכ"ל בראשותו לתוצאות העגומות של המלחמה.
מלחמה היא עניין מדיני, כפי שלימדנו קלאוזביץ, ולכן, אין ניצחון צבאי, אלא ניצחון במלחמה. ומלחמה, שמסתיימת בנסיגה משטחים שהיו בידינו לפניה (סטטוס-קוו אנטה), היא מלחמה שהפסדנו בה (עיינו בערכים קוניטרה, מוצב 116, מוצב 117). למיטב ידיעתי, טרם היה בהיסטוריה צבא מנצח, שנסוג משטחים שכבש בלחץ המנוצחים. למשל, רוסיה, כובשת עד היום חלקים מפינלנד ומיפן ואת מובלעת קלינינגרד באזור הבלטי, בין פולין לליטא.
יש עוד הרבה סימנים לכך, שהמלחמה הייתה מפלה ישראלית - כולל אי-עמידה ביעדים האסטרטגיים למלחמה הבאה, שהכתיב אלעזר, כמה חודשים לפני המלחמה.
שלושה שבועות לפני הכנס בפיקוד הדרום, ב-21 בינואר 1974, סיים אריק שרון את שירותו במילואים כמפקד אוגדה 143. זו תזכורת למה שהעסיק את אלעזר, בעיקר, במהלך המלחמה - מעבר להתערבותו ולדחיפתו לביצוע פקודות בלתי-הגיוניות בשתי החזיתות לאורך כל ימי המלחמה. דווקא רא"ל חיים בר-לב, הפטרון של אלעזר, מצוטט בכמה ביקורות קשות על אלעזר, ששיאן באמרתו, שבמלחמה הסתובב אלעזר לפיקוד הבכיר בין הרגליים, ורק הפריע.
כמיהה
עדיין מתפעל משירה של נעמי שמר, '
לו יהי', שמבטא עתה כאז את כמיהתנו לחזור לשגרה למרות האסון, שנפל עלינו ביום הכיפורים תשל"ד. אין פלא שהשיר הפך כמעט להמנון - כמו 'ירושלים של זהב' שלה במלחמת ששת הימים. 'לו יהי' אינו, כפי שמנסים לגמדו, קינה, אלא פיוט של תקווה ושל תפילה של מי שנמצאים בשפל, תחת איומים ובסכנה, ותקוותם לצאת אל האור.
כידוע, כתב אותו שמר לפני מלחמת יום הכיפורים כחלופה עברית לשירו של פול מקרטני, Let It Be, ונועד להתאים למנגינת השיר האנגלי. כשסיימה את חריזתה, החליט מרדכי הורוביץ, בעלה, ששירה ראוי למנגינה יהודית מקורית; וכך היה. השיר הושמע בראשונה בסוכות תשל"ד, במהלך המלחמה, ומאז יש לו עוד הרבה ביצועים, שכוללים שינויים והתאמות במלים, שהכניסה שמר.
דוגמה אישית
תא"ל מוסה פלד, מפקד אוגדה 146, ניהל את קרבות אוגדתו, שהכריעה את הסורים בגולן, כשהוא סובל מדלקת ניוונית של מפרק הירך, ומתקשה לשבת על כיסא המפקד בזחל"ם הפיקוד, שקרטע בדרכי הגולן. מדי פעם הזריק לו רופא זריקה, שהרגיעה את כאביו, אך פלד היה נחוש בדעתו, ולא ויתר.
התגבר על כאביו, ופיקד על אוגדתו, למרות זאת - מבלי שהדבר השפיע כהוא-זה על תפקודו. יתר על כן, פלד הקפיד לשוחח עם חייליו, ולחזק את רוחם, והם מודים לו עד היום על מנהיגותו ועל אנושיותו.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
