שורות שורות

אירוע לפני כאלפיים שנים עם ניחוח אקטואלי מאוד: רבן גמליאל לימד את תלמידיו כי מי שיושב "שבעה" חייב להינזר מרחיצת גופו. כי הרחצה היא עינוג, והיא נאסרה על האבלים. עד שנפטרה אשתו ותלמידיו גילו כי הוא דווקא רחץ את גופו במהלך "השבעה". הם תמהו, הכיצד? והרי הוא לימדם שהדבר נאסר על האבלים בעודם "יושבים"? השיב להם רבן גמליאל בתירוץ חמוץ: אני איסטניס. אצלי הרחצה אינה הנאה אלא כורח.

ממש לא במפתיע עלו דווקא בימי הקורונה מחירי הדיור ברוב ארצות המערב, כולל בארצות הברית, בבריטניה ובגרמניה. 3 סיבות עיקריות לכך:

באירן, כמו בישראל, בית הנבחרים נבחר בבחירות דמוקרטיות ולכאורה חופשי לחוקק חוקים כרצונו, אך בפועל נתון לפיקוח של "מועצת שומרי החוקה באירן ושל "משמרות המהפכה החוקתית" בישראל.

הנה בא השלום, לא עם מדינה ערבית אחת, לא שתיים, שלוש מדינות, והתור לחתימה על הסכמי שלום ונורמליזציה עם מדינת היהודים, מדינת ישראל, רק מתארך. בקבוקי שמפניה היו אמורים להיפתח באולפני החדשות, מגישות עם חיוך של שמחה ומגישים עם מבע של אושר אינסופי היו אמורים לפתוח את מהדורות החדשות.

בקיץ 2011 קמה קבוצת אנשים שתפסה טרמפ על קומץ אנשים, שמחו נגד מצוקת דיור אמתית. המוחים האמתיים נבלעו על-ידי הטרמפיסטים, ולא נודע כי באו אל קרבם. אנשי תקשורת מסוימים, שהמכנה המשותף ביניהם מתמצה ב-3 המלים "רק לא נתניהו", סיפקו רוח גבית לטרמפיסטים, ושיווקו את הפעילות בשדרות רוטשילד בתל אביב כ"מחאה חברתית". ישראבלוף! הכל היה בשדרה חוץ ממחאה חברתית, כי המוחים המקוריים והאמתיים נבלעו בראשית הדרך, ומקומם נתפס על-ידי גורמים שנדחפו קדימה על-ידי תקשורת פוליטית, תקשורת שהתגייסה ל"רק לא נתניהו", כלומר להחלפת שלטון נבחר בדרך אנטי דמוקרטית, באמצעות הרחוב. התוצאה: ההר הוליד עכבר, וסתיו שפיר הגיעה לכנסת. פסגת ההישגים של מחאה פוליטית המתחזה למחאה חברתית.