בכל מפגש עם "מי שאינו אני", אנו מאותגרים בתקשורת עם סגנון שונה משלי. האתגר הופך לאיום, כשמוסיפים ניגוד עניינים/מאבק על משאבים מוגבלים, בתיבול התחושה, שגם ההתנהלות הערכית שונה.
איום הנו מצב STRESS, שעלול להוליכנו לחשיבה הישרדותית, השואבת ממטעני העבר, ופוגעת בחוסן האישי שלנו - דווקא כשאנו הכי זקוקים לו. כמנגנון הגנה, אנו עלולים לגבש לעצמנו מסקנה שלילית (בסגנון "אין עם מי לדבר") ובכך להימנע מהמשך תקשורת, ועד הכללת יתר ("כל האנשים מסוגו הם...").
לדוגמה, מי שנפגע בניהול מו"מ, בתקופת הקורונה, עלול לאבד אמון, ולגבש לעצמו עמדה לגבי המנהל/הארגון/כל המעסיקים באשר הם (כגון "בעל המאה הוא בעל הדעה"). בכך הוא פוגע ביכולתו לזהות, מה עליו לעשות, בכדי להיטיב את כוחו, במערכה הבאה, או מה התזמון הנכון, לפנות שוב בנושא.
בפרט, במפגש בין שני אנשים דומיננטיים (מפגש של אש, לא של מים), נעדרת חווית הזרימה והפרגון. בעל השליטה עלול להשתמש בכוח (הנמכה/הפחדה/הסתרת מידע) והמועסק, עלול לפנות בצר לו, למקורות הכוח של החלשים: פיצוי עצמי/הורדת המחויבות/התחמשות בידע ככוח/מניפולציות אחרות. במאבק כוחני בו הצדדים פועלים במנותק זה מזה, תוך תפיסה שהאחד יצא מורווח רק על חשבון רעהו (Win-loose). אך אש לא תמיד חייבת לשרוף. היות שאף אחד עוד לא ניצח, באף מלחמה (ובפרט בקשר מתמשך), עלינו לווסת האש כך שתחמם ותאיר דרכנו. המפתח הוא במשפט האלמותי "היה אתה השינוי" ולהלן האמצעים:
א. פרשנות מגייסת ב. הדגמה ג. הקשבה מכוונת פתרון - מתבונה לתובנה ד. חוסן אישי, השואב כוחו מהמשולש הקדוש: אומץ, אמונה ואופטימיות, ומכוון את מייתרי קולנו, לעטיפת התהליך בצליל הנכון לקירוב הלבבות. מיקי בלומנטל חושפנו לביטוי הצרפתי:
'MUSICLA C'EST LE TON QUI FAIT'
א. פרשנות המגייסת אותנו לדיאלוג -
היכולת לראות בניצוצות הוכחה למפגש אותנטי, בו הזולת אינו תופס אותי כחלש שזקוק להגנה/הנחות, טומן בחובו סוג של מחמאה עבורנו, בשיח שאינו מתפשר: בהורות - התחזקו בתובנה כי מוענק ערך לילדים, שחווים מודל זוגי חזק, בו יש מקום לדעות שונות וליכולת בחירה מורחבת עבורם, מתוך מנעד רחב יותר של סגנונות.
בזוגיות - שאבו כוח ממחקרים שמראים שהצורך לשקר לבין הזוג פוחת, כאשר דרגות החופש עולות (לא הכל חייב להיות ביחד/מוסכם).
במו"מ עסקי - פרשנות הרואה בסיטואציה אתגר, במקום פגיעה - מפחיתה הצורך "לתקן טעות בטעות" (בשיטת "עיין תחת עיין"). הרוגע, מאפשר לנו להיות במיטבנו קוגניטיבית, ולמצוא דרכים להיחלץ מסיטואציה כוחנית, תוך הבאת הזולת למקום אליו אנו שואפים (בדומה לאומנות הלחימה ג'ודו- לחבק אותו אל המגרש שלך).
ב. הדגמה לרתימת הזולת לדיאלוג - מיומנות למיטיבי לכת ופחותי אגו, שאינם מתבלבלים בין "להבין" ל"להסכים": להתעניין בעמדת הזולת ולהראות לו שאנו מבינים את הצד שלו, באמצעות שיקוף דבריו - עשוי הן להפחית התנגדויות והן לפתוח צוהר, לכך שיקשיב גם לנו.
המחשה: הזולת מבטל משהו שאמרתם, בפסיקתו ש"זה לא נכון". במקום לתת לזה לערער אתכם (בפרט אם מדובר ב"בר סמכא"), התמקמו בתפקיד של ה"מבוגר האחראי", שמתייעל כשהשני מפשל. הוא אולי מומחה בתחומו, אך ניכר שאינו מומחה ביחסים, שם אתם יכולים להעניק לו ערך תוך אישוש תחושת הערך שלכם: הדגימו מתן כבוד לדעה שונה: "מעניין אותי להבין - מדוע, זה לא נכון". הגדילו לעשות, בשיקוף תשובתו: "מה שאתה בעצם אומר זה ש...". היה והשכלתם לכוונן את מייתרי כולכם, לכך שהדברים ילוו במקצב הנכון, תזכו לחיוך ולתגובת הסכמה (מכונה בשפה הטיפולית
"RECOGNITION REFLEX") + חווית "אנחנו" (
"BONDING"). לאחר ריכוך האווירה והדגמת סגנון תקשורת מקרב, בקשו הדדיות: "תוכל כעת, לנסות להקשיב לכיוון החשיבה שלי"? כך אנו מנהלים את השיחה, בלי לפגוע בסמכות מחד-גיסא, ובלי להתערער מאידך-גיסא, ומחבקים את הזולת לעבר מגרש של שיח משותף.
ג. הקשבה מכוונת פתרון - מתבונה לתובנה - ידע זה כוח ומפתח חשוב לפיצוח פתרון איכותי במו"מ. על כן, הקשיבו ממקום של מגשר אובייקטיבי, שאינו מעורב רגשית/עסוק בגיבוש הדעה שכנגד, אלא ממקום סקרן ויצירתי המאפשר מעבר מתבונה לתובנה:
-
מתבונה רגשית לתובנה - תהליך הכולל את שני מדדי EQ: 1. לאפשר לזולת להרגיש מורגש (שיקוף אמפתי - ניסוח חוויתו, מתוך נעליו), 2. לאפשר לו להיות משמעותי (בהפיכתו שותף ליצירת הפתרון).
נמחיש זאת בתיאור מקרה "הילד בן 30, להורים יש חום גבוה":
נוכח רצונו העיקש לחזור לרכוב על אופנוע, לאחר תאונה, הגיעה המשפחה להיוועצות. ד"ר מרדלר, ביקש מהצעיר, לספר על חוויית הרכיבה, שכה קשה לו לוותר עליה, גם לאחר אישפוז ארוך. הצעיר חייך ונאנח באומרו:
- "כשאני מתניע - אני מרגיש חיי! גבר"!.
- "אכן חוויה שלא קל לוותר עליה", שיקף הד"ר, באמפתיה "תגיד, מי מייצר את החוויה הזו - האופנוע או אתה?"
- "אני באמצעות האופנוע", ענה הצעיר.
- "ועם מי הכי חשוב להרגיש חי וגבר"?
- "עם בחורה" ענה, פחות מחוייך.
- "ואיך הולך עם בחורות"?
- "האמת, לא משהו".
- "אם אעזור לך להרגיש יותר גבר עם בחורות, תהיה מוכן לוותר על האופנוע"?
מפגש המאפשר לזולת להיות "מורה דרך" לגבי מה חשוב לו בדיאלוג ובפתרון המיוחל, הנו מפגש אינטימי (
Intimacy - Into me you see). באווירה זו, היכולת לייצר עבורו תובנה, מאפשרת פתיחות לתוצאה של Win" - "Win.
בכדי להגיע לכך היאזרו ב: 1.אופטימיות 2.אומץ 3. אמון:
1.
אופטימיות - שמתוך מחויבות ליחסים, ניתן להגיע לפתרון "Win Win".
2.
אומץ - להיכנס לתהליך שתוצאתו אינה ידועה מראש (כשאת ה"לא" כבר יש לנו, לאנשים פחותי אגו, אין מה להפסיד. מחקרית - לאחר 7 ניסיונות תבוניים, נשיג 90% הצלחה, בתהליכי השפעה. שאלו עצמכם "אחרי כמה פעמים הרמנו ידיים"? זה סוד היזמים - שאינם מאבדים אומץ, נוכח כמה "לא" בדרך להצלחה)
3.
אמון - בחוסן שלכם, להישאר ענייניים ולא להיסחף להסלמה. להתייעל כשהאחר מפשל, לדון אותו לכף זכות, ולחבקו אליכם, כך שתתמקמו ביחד מול המטרה, ולא זה מול זה.
נסחו במילותיכם: "נכונותך להקשיב, למרות שלא קל, גורמת לי להאמין ש... /שיח בו אנו לא מוותרים זה לזה, מראה שאנו לא מוותרים עלינו - על פיצוח פתרון איכותי, לשביעות רצון שנינו ולשימור היחסים /אין לי ספק, שנצליח להתגבר על המהמורה הזו".
נקנח בניסוח של חילי טרופר שהתפרסם בסרט
"תיכון ההזדמנות האחרונה". כמנהל ביה"ס ברנקו וייס רמלה, הוא אכף משמעת, שנועדה להוביל את הנוער שבאחריותו, מסיכון לסיכוי. נוכח תלמיד זועם, על כך שלא הרשה לו להיכנס, ב-5 דק' איחור, אמר: "אני יכול לתת לך להיכנס, אך מחר - למול מנהל אחר - אתה עלול לאבד את מקום עבודתך".
שאלות עצמכם - מה חשוב לי להטמיע, ומה המוזיקה שתרתום את השותפים.
