בָּא לְקַלֵּל יָצָא מְבָרֵךְ

בָלָק בִּקֵּש מִבִּלְעָם לְבַלֵּעַ יָצָא מְשַׁבֵּּחַ
יַעַן כִּי יִשְׂרָאֵל נָהַג רַק בּאלֹהִים בּוֹטֵחַ
אָכֵן נָסוּ עַמִּים מִפָּנָיו כְּעָם נִבְחַר אֵל
שֶׁצָעַד בְּבִטְחָה לָרֶשֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

בְּאַרְבָּעִים שְׁנוֹת נְדִידָה בַּמִּדְבַּר חֻסַּן
וְשָׁם בַּמִּדְבַּר הֵקִים לְֶאֱלֹהִים הַמִּשְכָּן
וְרוּחַ אֱלֹהִים רְחֲפָה עֲלָיו כִּנִבְחַר אֵל
כִּי הֶאֱמִין כִּי רַק בֶּאֱמּוּנָתוֹ גָאֹל יִגַּאָלֵ

עָמַד מוּל עַמִּים עֲצוּמִים בְּדַרְכּוֹ לִכְנַעַן
בַּהֲבִיסוֹ עַמִּים וְעַל כֹּחוֹ וֶאֱמוּנתוֹ נִשְׁעַן
לֹא בֵּכְדִּי תּוּשִׁיָּה לֹא מָצְאוּ צָרָיו מוּלוֹ
וְסַבְרוּ כִּי רַק בְּנִשְׁקוֹ יַצְלִיחוּ לְהַפִּילוֹ

וּמִדֵּי פַּעַם קַם אֵיזֶה בָּלָק חָדָשׁ חָמָס
כְדֵי לְהַתִּישׁוֹ בְּרַם בַּעֲמִידָתוֹ הַצָּר תַּשׁ
זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה מִדּוֹר לְדֹור וְזֶה נִכְשַׁל
וּבִלְעָם וּבִרְכוֹתָיו הָפַךְ לוֹ פֹּה לְמָשָׁל


עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר המכונה על-ידי חכמינו "נביא הגויים" יצא שמעו למרחקים כמי שכוחו בפיו ובהבל פיו יכול להכריע עם ולא בקרב. בלק מלך מואב שמע שמעו של ישראל וחשש ממנו ונועץ במומחים מה עושים נגד ישראל כדי להרתיעו שלא יכבוש את ארצו, אמרו לו כי את ישראל ניתן להביס רק אם יסיטו אותו מאמונתו באלוהי ישראל. ישראל עשה בארצות המדבר כבשלו בדרכו לכנען, ויחנו בערבות מואב (חקת כב/א) זאת לאחר שהביס עמים גדולים ועצומים ממנו. נראה ישראל מאיים על עמי המדבר ובהם לא יתחשב. ברור היה לזקני מדין כי ישראל עם חזק המסלק מדרכו כל מי שמפריע לו בדרכו לארץ כנען כי הוא סומך על דבר נעלם מעיני הגויים. פחדו ממנו כמתואר: ילחכו הקהל את כל סְבִיבֹתֵינוּ כלחוך השור את ירק השדה (כב/ד). זה מצב של חוסר אונים של עמי המדבר. מכאן אנו עדים לשיחה שקימו זקני מדין עם בלק למרות שלא היו אוהבים זה את זה. הסכנה והרצון לנקמה אחדה אותם נגד ישראל כפי שנאמר: המכה את מדין בשדה מואב (בראשית לו/לה). תופעה החוזרת על עצמה. עמים אשר בדרך כלל שונאים זה את זה, כמו השיעה את הסונה וחמס אם פתח ואירן את ערב אס-סעודית, אלא השנאה לישראל אחדה אותם, כי מדובר בשנאת ישראל. סוד כוחו של ישראל באמונתו כפי שזה מתואר כוחו בפיו, מכאן מבקשים מבלעם נביא הגויים שכוחו בפיו לקלל את ישראל. ברם ישראל נשאר בדד ובגויים לא התחשב, כי סמך על אלוהי ישראל שכל עוד וישראל דבק בו אין לו לחשוש אפילו יושב בדד הוא בגויים לא יתחשב.

לא מאהבת ישראל פעל כפי שפעל בלעם

לא מאהבת ישראל מחליט בלעם לברך את ישראל במקום לקלל אותו. כי בלעם שנא את ישראל יותר מבלק. בעוד בלק בקש שבלעם יקלל את ישראל, כדי שיסתלק מארצו וילך לו לארץ היעודה לו, בלעם התכון בדבריו שישראל יסולק כליל מן העולם. זאת למדים אנו כאשר אומר בלעם לקב"ה שבא אלין בחלומו, כי בלק בקש ממנו לקלל את ישראל כדי שיגרשנו מן העולם, בעוד בלק עצמו בקש לגרש את ישראל מארצו בלבד. ללמדך עד כמה שנאתו של בלעם לישראל גדולה. אבל נאלץ לברך את ישראל במקום לקלל אותו כי: ויאמר אלוהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תָּאֹר את העם כי ברוך הוא (כב/יב). ובלעם מתהפך על כרחו באמרו לשליחי בלק הנכבדים: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי (כב/יח). חז"ל לא נתנו לדבריו את משמעות של נבואה ממש אלא של חזיון לילה. כי זו דרך הגויים להנבא. זה מחזיר אותנו לשיחה של אברהם אל עפרון החתי שאמר לו: שמערת המכפלה עומדת לרשותו לקבור מֶתָיו, והוסיף עפרון ארבע מאות שקל ביני לבינך מה הם. בכך רמז לאברהם את המחיר שעליו לשלם ואכן שקל אברהם לעפרון את הכסף שרמז. ללמדך כי אין תּוֹכָם כְּבָרָם. אחד בפה ואחד בלב. בחלום שנראה אליו אלוהים כפי שכתוב, נאמר לו והוזהר כי ישראל נשמר על-ידי אלוהים כעמו שבחר בו ולא יתן לחולמי חלומות לפגוע בו. זאת כל עוד ישראל שמר אמונים לאלוהי ישראל, ולא נתפתה לעבוד אלילים כפי שזה אכן קרה. זאת למרות הסטיות שלוו את ישראל בארבעים שנות נדודיו במדבר, הוא שמר על יחודו והעמים העוינים לו נכשלו במלחמתם נגדו. דבר זה היה שיחות עמי המדבר וזה קבל ביטוי בדברי בלק שנתבקשו שליחו לאמר לבלעם: הנה עם יצא ממצרים, הנה כסה את עין הארץ (כב/ה). תאור זה איננו משקף את מצב האנשים שיצאו ממצרים, שהיו מנוצלים, עיפים ומפורדים. אלא כך הם נראו בעיני אחרים, לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה והאמונה באלוהי ישראל. עם קטן ועיף הפך עם רב חזק המפיל חתיתו על הגויים סביבו, כי הרוח נצחה את הכח. הכוח היה באמונה ובעמידה האיתנה מאוחדים ולא מפורדים כפי שקורה מדי פעם.

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב משכנותיך ישראל.

הקללה מתחלפת בברכה על כרחו של בלעם. וכאשר הגיע אל ערבות מואב והשקיף על עם ישראל מרחוק הבחין בעם שפועל במסגרת מעין צבאית לפי יחידות על דגליהם עם סדר כוחות מרשים ביותר אז פתח ואמר: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב משכנותיך ישראל. דברים אלה מתארים את ישראל כפי שראה אותם בלעם וכפי שהם נראים בעיני אחרים: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כגנת עֲלֵי נהר כַּאֲהָלִים נטע ה' כארזים עלי מים. יִזַּל מים מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ במים רבים (כד/ה, ו, ז). דברים אלה השמיע בלעם לבלק שהזמינו בכבוד רב לקלל את העם שפלש לממלכתו מבלי ששאל רשות לכך. בלק נדהם מבלעם שהחל לברך את ישראל במקום לאור אותו. היכן הייתה הנפילה של ישראל בערבות מואב כאשר נכנסה לשורותיו הסטרא אחרא, והביאה את העם הזה לזנות אל בנות מואב בכך החל כוחו של ישראל לאזול. בלעם בברכתו רמז לבלק כי רק יטה את ישראל מאמונתו באלוהי ישראל יגבר עליו. שאם לא יעשה כן הם יגדלו ויעצמו ויתפשטו כפי שתאר זאת בחרוזיו: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כאן מתגלית העמדת הפנים של בלעם. בעצתו הנסתרת של בלעם כעושה דברו של אלוהי ישראל, הביא לידי כך להתפקרות ישראל והחל עובד את אלילי מואב. בכך נראה כי בלעם לא הפר דבר ה' אליו ונתן לישראל להזיק לעצמו, כמתואר בפרשה: וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחו לאלוהיהן (כה/אב). השיא היה כאשר בפרהסיה נאמר: והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אהל מועד (כה/ו) אז נפלה עטרת ישראל והייתה מגיפה בישראל. עד אשר קם פנחס ועצר אותה בעותו דין צדק לחוטאים בפרהסיה.

חַיָּב הָעָם לִזְכּוֹר בְּעֵת רְוָחָה טוֹבָה וּמְתוּקָה
לִזְכּוֹר תָמִיד יְמֵי הַסֶּבֶל בְּעֵת צָרָה וְצוּקָה
לִזְכּוֹר גָּם אֶת הָאִמְרָה אִם אֵין אָנִיִ לי מִי לִי
כִּי בְּעֵת צָרָה לֹא יִלָּחֵם אָחֵר לְמַעֲנִי בִּשְׁבִילִי

לֹא תָּמִיד יָקוּם שֶׁבֶט מְיִשְרָאֵל וּמוֹחֵץ אוֹיֶב
כִי עֲמָלֶק הוּא תָּמִיד בַּשַּׁעֲרֵי יִשְׂרָאֵל אוֹרֵב
הוּא שַׂם לוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל טֶרֶף לָמוֹ כְּצָר וְעָם
לָכֵן נִצְטַוֵּנוּ לִמְחוֹא זִכְרוֹ מְעַתָּה וְעַד עוֹלָם

מֻזְהָרִים אָנוּ לִסְמוֹךְ אַךְ וְרַק עַל ה' וְכוֹחֶנוּ
כִי אֵין עָם שֶׁיִּלָּחֵם מלְחֶמֶת יֶשַׁע בַעֲבוּרֶנוּ
אַף כּי נֶאֱמַר ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַחֲרִישׁוּן
עֲשׂוּ כְּמִצְוַת חז'ל יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תָּחַרְשׁוּן

וְהַגְּאֻלָּה לֹא תְּבוֹשֵׁש לָבוֹא כְּשָנָחוּשׁ עָם אֶחָד
וְלֹא יֵאָמֵר עֲלֵינוּ עוֹד עָם הַשּׁוֵכן תָּמִיד לְבָדַד