אינני חסיד של "פתרונות קלים" שבאים לטשטש נושא מורכב, במקום להתמודד עימו התמודדות רציונלית עובדתית בכל עניין קונקרטי. כותבים כבן-דרור
1 ימיני נוהגים לפשט את המציאות לכדי שניים עד שלושה גוונים של אפור ובונים סביבם תילי-תילים של הנחות הלקוחות מתוך תאוריות של פוסט-מודרנה "מתקדמת" מערבית, שככל שהיא מתפשטת ונעשית נפוצה ופופולרית במערב המבולבל, היא הופכת אותו למבולבל עוד יותר; פופוליזם אינו יועץ חברתי מומלץ לשום נושא. אירועי אפגניסטן הם דוגמה קלאסית לאותה שגיאה של ארה"ב ביובל השנים האחרונות במקומות שונים, שכולן הסתיימו בכשל חמור, נזקים בלתי-הפיכים והרס המדינות שסמכו על בת-הברית "המתקדמת". הסיסמה של טראמפ שרבים זלזלו בה כאשר מונה בשעתו לנשיא, הייתה כזכור: America First. מסתבר שזו סיסמת-יסוד אמריקנית, שרצוי לזכור בהסכמים עם ארה"ב, ובעיקר כאשר משיגים עליה. בהתנגשות בין ציביליזציות, הדינמיקה האידאולוגית פועלת אחרת מאשר בהתנגשות בין כוחות הבאים מאותה ציביליזציה. לכן, "המלחמה הקרה" בין ארה"ב לברית-המועצות איננה תקדים שיש להסיק ממנו מסקנות פשטניות לגבי אופי מהלכי ההתנגשות האפשריים בין ציביליזצית האיסלאם לעולם המערבי הדמוקרטי.
הנזקים באפגניסטן הם כבר עתה בלתי-הפיכים. ללא חזרה למלחמה שכוונתה לדחוק שוב ומחדש את הטליבאן מעמדות כוח והשפעה ממשיות באפגניסטן ולכונן בה מדינה אחרת, הדברים יתדרדרו בעתיד עוד יותר. ארה"ב אינה מוכנה לנהל מלחמה כזו ולא תהיה מוכנה בזמן הנראה לעין אלא אם תספוג מאפגניסטן מכה נוספת דמויית אסון התאומים. מדינות אחרות המוכנות לשלם כספים אדירים ודמים של בניהן משיקולים אידאולוגיים אינן בנמצא. אפגניסטן היא מודל למה שעתיד להתחולל בסוריה, כשהרוסים יתעייפו ויפנו אותה והאירנים יכנסו פנימה. אחריה צועדת בביטחה לבנון ומדינות מזרח תיכוניות אחרות שלא תשכלנה להיערך להגנה על ישויותיהן הלאומיות. הפגישה בין בנט לביידן, מסמנת, כך נראה לי, את כיוון היחסים בין ישראל לארה"ב בעידן ביידן. מבחנו זה של בנט חשוב יותר ממבחן הקורונה, גם לקראת בחירות האמצע 2022 וגם לאור החולשה האמריקנית הגלובלית והאזורית. חולשה זו מתפתחת במהירות לנחיתות מול סין והגוש המרכז אסיאני שאירן עומדת להיות בו המדינה הגרעינית השנייה אחרי פקיסטן (או השלישית, בהתחשב בכך שבקזחסטן הענקית חבויים מכמוני אורניום ופלוטוניום שכנראה אפילו הרוסים אינם יודעים על כולם).
השתלטות הטליבאן על אפגניסטן היא עובדה קיימת. שאלת גורלן של הנשים במדינה ובמרחבי השליטה האיסלאמיסטית באסיה, איננה שאלה של אפגניסטן אלא של התפתחות הדינמיקה של "התנגשות הציביליזציות" עליה דיבר הנטינגטון. זו מתגברת באסיה בכלל ובמזרח התיכון בפרט, בעיקר עקב חולשת המערב וארה"ב בראשו. אולם הטליבאן לא המציא את השיטה המייחדת למגדר הנשי מעמד מיוחד ושונה מזה של המגדר הגברי וארה"ב יודעת זאת מצויין. העמדת הנשים כקטגוריה מגדרית בפני עצמה, קיימת בכל הדתות הגדולות
2 ומקורה בתפיסת החיים החברתיים והמוסריים אותה מקדמות (או מקדשות) דתות אלה מזה אלפי שנים. כיום כ-5.5 מיליארד בני אדם מתוך כ-7.5 מיליארד אוכלוסי העולם חיים בתוך ועל-פי דפוסים שעיצבו דתות אלה עם שינויים של צורה וסיגנון אך לפי אותו תוכן בסיסי של מבנה המשפחה הגרעינית. האם זהו מקרה? האם זו באמת טעות פטאלית? האם שוויון הזכויות שהונהג ברמות שונות ובאיכויות שונות בקרב פחות מ-20% מהמין האנושי החי במדינות ה"מתקדמות" מוכיח את עצמו? - כיצד ובמה?
בעצם שאלת שאלות אלו אין משום "טענה הפוכה". השאלות מבקשות להפסיק לפרק זמן קצר את "מסע העדר הנאור" בעקבות סיסמאות וכללים מפוקפקים רבים ולברר לעצמנו אם שינויי המבנה החברתי שהשלכתו העיקרית היא הרס המבנה הגרעיני של המשפחה המסורתית בשילוב עם תוספת כוח-עבודה למשק הקפיטליסטי ("שוק העבדים המודרני") כשלעצמם, חיוביים הם או שליליים?!
לאן בעצם מוליכה אותנו המגמה המודרנית כפי שהיא מתפתחת כיום? האם היא מובנת לנו? האם ברור לנו כיצד לנהוג, להתנהל ולפעול בחברה החדשה שאנו מכוננים מתוך יישום מילולי של עקרון-שוויון שאנו יודעים עובדתית שהוא למעשה אינו נכון וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין משום שאיננו מטיבים שלוט בו ובתוצאותיו?
על שום הקושי הכרוך בכך, המערב המתקדם מדבר גבוהה גבוהה אך אינו מקיים את הטפותיו, וזאת לאחר שחולל את הנזק לקיים. במקום להציע פתרונות אופרטיביים שאולי ייטיבו את המצב העגום שנוצר לאחר שהחלפנו מתודה בלתי מספקת אחת בגרועה ממנה. פרשנויות שטחיות מציעות למעשה להחליף ריב אחד במשנהו עימות מסוג אחד באחרים, מהות ישנה בצורה חדשה שאינה ברורה, אינה מקובלת ועל-כן נתפסת כמאיימת על ההגמוניות הקיימות אותן היא אמורה לשרת.
חייבים לזכור שהפראות והאלימות המוטמעים בתרבות הטליבאן והנגזרות הקיצוניות ה"קורנות" מהן לסביבתן הקרובה והרחוקה, אינם זהים למבנה האנתרופולוגי הטהור של המשפחה, החמולה והשבט שהוא מקיים. קיימים ביניהם יחסי גומלין ואלה, בראייתו של המערב ה"מתקדם", יוצרים מציאות תרבותית משולבת בלתי-שוויונית, כפויה, אכזרית ובלתי-קבילה. ראייתו זו כשלעצמה איננה מקובלת ומקצינה את העימות. הדילמה האמיתית נוצרת ומחריפה כאשר "המורה המתקדם" שטרם פתר את בעיותיו הוא, מבקש להכתיב ל"תלמיד הסרבן" את דרכו כאשר התלמיד אינו מאמין במורה, בדרכו או בזכותו ויכולתו לשמש ככזה. במערכות יחסים בין ציביליזציות ותרבויות, דוגמה אישית, סבלנות והגינות הם "סוכני התמורה " ההכרחיים להצלחה.
לטעמי, סוגיית היחס בין נשים לגברים בחברה האנושית על כל היבטיה מורכבת הרבה יותר ממה שאנו מודים לעצמנו ולו משום שחלקים גדולים ממנה נשלטים ע"י התת-מודע והליבידו ולא על-ידי השכל הישר. מה בעצם עושה את עקרון השוויון האוטופי בין בני אדם לכה אטרקטיבי, שמוכנים אנו לשלם עבורו את המחירים הנדרשים חרף הידיעה שעצם ביצוע התשלום אינו מבטיח את מימוש האוטופיה? אפשר שהוא מוביל לכיוון אחר, לחברה אחרת ולדפוס חיים שאילו הוצג לנו מראש, אולי לא היינו בוחרים דווקא בו.
לאור הבנתנו המוגבלת ויכולתנו המצומצמת לכמת את השלכות מימוש האוטופיה - אולי מוטב להתקדם לאט יותר, בזהירות רבה ותוך צימצום הזלזול בערכם של עקרונות מוסריים המובנים בדתות ותורות-חיים עתיקות, שאותם קל יותר לבדוק ולהעריך בדיעבד (קיימים לכך נתונים אמפיריים). רק לאחר שנציג מולם את החלופה האוטופית שמלוא משמעויותיה נבחנו בשלבים ובהדרגה בסיוע ההבנה המדעית שאנו צוברים במסענו האנושי בזמן, אפשר שנגיע לדרך המלך.
