הגטו בתוכנו

כך דן קופרמן האכספרסיבי כ-וויסקופ, סמל ליהודי התחמן והנכלול, המצליח להפיק הון גם מתוך הגזירות בגטו; אלעד שנקר כמפקד המשטרה שנבחר בהמשך להיות ראש היודנראט, ולהחליט על גורל היהודים - מי יחיה ומי יישלח למחנות המוות; הרן רודוי כ-דסלר, יד ימינו של גנס; אייל פאריינטה המרטיט כחסיד יהודי וליעם פינטו החביב כ-קרוק; ועולים על כולם הצמד שרון כהן רז המדהימה כבובה שמפעיל שרוליק (תום זידנר מכמיר הלב בנסיונו להישרד בזכות יכולת המשחק הקומי שלו, וכובש את הלב כשהוא מעדיף להטיח את אשר על לבו בפני קיטל, גם במחיר מותו), שביחד הם מהווים את דמות הליצן בטרגדיות (כמו ב"אסקוריאל"), שהוא היחיד היכול לומר את האמת למלך מבלי שייהרג. תגלית ההצגה היא הופעתו של סטודנט שנה ג׳ הנוכחית אותו נראה בהמשך השנה בהצגות הסטודיו - אדם שנל. הבולט ביכולות משחקו גם בתפקיד מיזערי כ-יענקל. בעוד כל הקאסט מביט בדובר המרכזי, הוא, אדם שנל, מפליא בהחצנת רגשותיו תוך התרכזותו באירוע - וממחיש בכך מהו שחקן משובח על הבמה.

מה שמייחד את ההצגה הפעם, מלבד היותה אבן דרך בתולדות המחזות העבריים, הוא הצלחת הבימאי להעניק את הערך המוסף שבמחזה של סובול בדברים שנוסכות הדמויות בתוך בליל הצרות הנוחתות עליהן. כך נמהלת ביקורת המחזאי על אנוכיות האנשים כמו וויסקופ המפיק הון מניצול עובדי הכפיה שהוא מגייס למפעל שהקים בגיטו. וכך הוא מעביר ביקורת על גנס, המתמקח עם קיטל על כמות הילדים והנכים שיתן לו למשלוח הבא. מה שמזכיר את רומקובסקי, ראש היודנראט בגיטו לודג׳, ששכנע את הקהל בגטו להקריב עשרת אלפים ילדים, כלשונו - "לכרות את הזרוע אך להשאיר את הגוף בחיים". גודל הזוועות לא נראה, אך התזכורת שבמחזה מכילה לקח כה חשוב, שראוי שהצעירים והנוער כיום, החפים מכל ידע על האמור, ייחשפו למוראות החיים בגטו ועל מלחמת ההישרדות, עד למרד, שתוצאותיו הטראגיות ידועות מראש. החיבור הבלתי נמנע בדבר מחלוקות היהודים בינם לבין עצמם אז - בין הרוויזיוניסטים והבולשביקים,לבין הקורה היום בין הלאומיים והליברלים; והמסקנה: מחלוקות מיותרות תורמות לאסונות ולהכחדה.