קשה להבין כיצד שמו של משה, בנם של עמרם ויוכבד, מי שמוביל את עם ישראל בכל נפתולי הדרך מעבדות מצריים לחיי חרות בארץ כנען, אינו מוזכר בפרשה, שכל הוויתה קשורה בעבותות להוראה - "תצווה".

לאורך כל פרשת השבוע לא הוזכר השם משה, הגם שנוכחותו ומגע ידיו במישור הפיזי וגם במישור המוסרי מורגשים היטב בכל פינה בחדרי בניין פרשת "תצווה". הציווי עומד במלוא דרישות המבחן המתחייב ממימוש מילוי ההוראה של המילה "תצווה", וזאת מבלי ששמו של המצווה בא לידי ביטוי. שמו של משה נפקד מהפרשה אך נוכחותו קיימת ונושמת. עובדה זו פונה אלינו, שהדגש בעשייה שלנו לא יהיה במתן כותרת לשם, אלא כל תשומת הלב תופנה לעבר תכני העשייה. לפנימיות הערכית של העשייה יש לתת את מלוא תשומת הלב.

יש הרואים, שטבעי היה ששמו של משה יהיה במוקד ההתרחשויות. לכן שאלה זו העסיקה רבות את העולם הפרשני לאורך מסורת של מאות שנים. אחת התשובות השכיחות לשאלת העדר השם קיבלה במסורת ישראל את ההסבר, לפיו לאחר מעשה העגל, כשמשה נכח שאלוהים אינו מוכן לסלוח לבני ישראל, פנה משה לאלוהים שימחה את שמו מהספר המקודש.

ידוע, שאלוהים סלח, אך עובדה היא ששמו של משה נעדר מהפרשה. היעדרות מוסברת בהתגשמות דברי משה מיד אחרי חטא העגל. משה לוקח אחריות, אות ומופת כיצד חייב מנהיג לנהוג, שעם תחת מנהיגותו חטא. מתוך אחריות לעובדה שהעם חטא, בקשתו ששמו יוסר מתוכן הפרשה, זאת למרות שידוע לנו שאלוהים סלח לעם ישראל על חטא העגל.

מחבר "בעל הטורים" מצביע על כך, שאמנם השם משה אינו מופיע, אך נוכחותו של משה חייה וקיימת, והיא מתבטאת בדבר האלוהים: "אתה תצווה". בביטוי זה ברור לעם, כי מדובר במשה. החובק בחובו כל אתה ואתה וכל אני ואני מאתנו. התורה אינה רואה בנוכחותו של האדם, במקרה זה משה, את עיקר העיקרים, אלא רואה את העיקר בנוכחותם של הערכים המוסריים והאנושיים ובמידת יישומם בחיי היום יום.

מהמילה "תצווה" אני מאמץ את הציווי המחייב לחתירה לחברה שוויונית, שההון האנושי הוא המכתיב את מהלכי החיים של החברה ולא ההון. אני מאמץ את הכמיהה להנחת נדבכי קיום לחברה שוויונית, כשאני קשוב לזעקה העולה מספר ישעיהו פסוק ח': "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום".

מהמילה "תצווה" בפרשה שלנו אני מאמץ את הציווי, המחייב חתירה לחברה יהודית, שנדבכי קיומה נושמים שלום ורעות, שנדבכי קיומה מונעים רק מהחזון המקראי, הקורא לכיתות רובים לאתים ואת כל הזרחן שבפצצות הקוטלות חיים ותקוות אנוש לזרחן המדשן את האדמה. משאלתי, שהמילה "תצווה" בפרשה תשתלב עם ציוויים המאירים את דרך החיים הערכיים והשוויוניים להון האנושי העובד, המגיר זעה בבקשו להוציא לחם מן האדמה.

אני חש חובה ליטול על עצמי את העול של "תצווה", לזכור ולשנן את הערך הנעלה של כינון חברה שוויונית, בה לא תהיה קוטביות מעמדית. בה לא יהיה מקום לתיאור המקומם של הנביא עמוס על פרות הבשן העושקות דלים ורוצצות אביונים, האומרות לבעליהן מנבכי תהומות הניוון החברתי - "הביאה ונשתה".

הציווי הדורש מאתנו לחתור למניעת קיטוב מעמדי ולהפנות את כל המשאבים הנפשיים לכינון שוויון חברתי עולה מתוך קריאת המציאות המתוארת בספר ישעיהו פרק מ"א, פסוק י"ז: "עניים ואביונים מבקשים מים ואין".

עבורי ההוראה "תצווה" מחייבת לחתור יום-יום לחברה", שכל הוויתה היא הוויה מוסרית ואנושית, היא הוויה חברתית, השוקדת לא לראות בציווי הפולחן והזבחים גולת הכותרת של החיים, אלא בהשתתה ובמימוש ערכי חיים של חברה מתוקנת ושוויונית. חברה שתשנן לעצמה את ספר ישעיהו פרק נ"ח פסוק ז': "לפרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עני וכסיתו ומבשרך לא תתעלם". ולמעשה, לחתור לחברה בה לא יהיו עניים.

להוראה של "תצווה" אני מוסיף מספר עמוס גם את "ותזכור", שעל שלושה פשעים של עם ישראל אלוהים היה מוכן לסלוח, רק הוא לא היה מוכן לסלוח למי שמשתית עוול חברתי וקוטביות מעמדית. אין מקום בעולמנו למציאות חיים, המתוארת בספר עמוס פרק ב' פסוק ו': "השואפים על עפר ארץ בראש דלים". אין סליחה ומחילה לחברה, שרבבות רבות מאנשיה חיים מתחת לקו העוני.