"האמריקני המכוער"
1 מופיע שוב על במת ההיסטוריה. אינני מחפש אותו ואינני מונה את כלל המקרים בהם הוא בא לידי ביטוי במאה זו או במאה ה-20. להמחשת הדברים אסתפק בשלוש דוגמאות: הפקרת אפגניסטן, הפקרת המזרח התיכון לאימפריאליזם האירני ולתוכנית הגרעין שלה ושיסוי/פיתוי אוקראינה להיאבק צבאית ברוסיה תוך הבנה שללא תמיכה מעצמתית ובינלאומית (נאט"ו), הדבר יביא עליה רק הרס וחורבן.
מה שאיפיין תמיד את "האמריקני המכוער" הוא הפקרת בני-ברית לגורלם דווקא בשעות הקריטיות, כשהעזרה האמריקנית נדרשה להם יותר מכל. השיטה בנויה סביב הגשת עזרה, לעיתים משמעותית מאוד, התליית הנעזר בעוזר ובהמשך הדרך כאשר תלות זו קריטית, תופעות של "התעייפות החומר האמריקני" ובריחה מאחריות. מקרים בולטים מאז מלחמת העולם השנייה היו בקוריאה, בווייטנאם, באירן, בעירק, מול ישראל במלחמת סיני (1956), ולאחרונה גם בשלושת המקרים הנזכרים לעיל. בהדרגה מתאפיינת ארה"ב בחוסר אמינות שכיחה כלפי בעלי בריתה, כאשר הסיסמה "אמריקה קודמת לכל" (America First) של הנשיא טראמפ, מבטאת זאת בצורה מוחשית מאוד. מי שלא העמיק בהיסטוריה של המאה האחרונה לא יבין כראוי את פירוש הדברים, אבל המציאות של העשורים האחרונים ממחישה אותם היטב: ארה"ב מטיבה להילחם את מלחמותיה הרחק מביתה, על אדמתם של אחרים. כך עשתה במלחמת העולם השנייה מול גרמניה ויפן, כך מול רוסיה הסובייטית בימי המלחמה הקרה,
2 כך היא פועלת מזה כ-4 עשורים נגד הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, במיוחד "אל-קאעידה" ו"דאעש" וכך היא עושה עתה עם אוקראינה מול רוסיה במזרח אירופה, בעיצוב גבולות אזורי ההשפעה החדשים בין המעצמות הגדולות במבנה הגיאו-פוליטי הרב-קוטבי החדש המתהווה.
בזכות מדיניות זו לא סבלה ארה"ב על אדמתה שום מלחמה רצינית מאז הכריזה על עצמאותה.
3 עבורה זהו הישג מפואר לכל הדעות, אולם הוא הרבה פחות מפואר במרחב הבינלאומי, שבו אחרים משלמים מחיר גבוה מאוד עבור ההגנה מרחוק על שלומה של אמריקה.
במדיניות זו משיגה ארה"ב שתי מטרות מרכזיות: א. הרחקת המלחמה הפעילה מאדמתה ב. ניהול הלחימה הפעילה מאחור, כשארה"ב היא ספק הנשק והאמל"ח העיקרי למלחמות אלה, דבר המבטיח "פרנסה" בשפע לתעשיית הנשק וציוד העזר ללחימה. מובן שהדברים נאמרים כאן בצבעי שחור ולבן מובהקים; ובפועל יש בהם הרבה יותר מ"מאה גוונים של אפור", אולם השיטה הבסיסית מוגדרת היטב.
את ההגמוניה העולמית השיגה ארה"ב בזכות מדיניות זו עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הייתה "אסם" הנשק והאמל"ח לכוחות בעלות הברית. בשלבים הראשונים סיפקה נשק ואמל"ח לחזית הרוסית במזרח (עד אשר התאוששה תעשיית הנשק הסובייטית במיקומה החדש מעבר להרי אורל) ובהמשך הייתה זו בריטניה וחזית המערב נגד גרמניה וחזית האוקיינוס השקט נגד יפן. ארה"ב אומנם גייסה כ-12 מיליון חיילים
4 ושלחה אותם לשתי החזיתות, אולם בה בעת גייסה גם נשים במספרים גדולים לתעשיות הנשק והאמל"ח ויכלה לעשות זאת בשקט יחסי בזכות העובדה שאדמת ארה"ב נותרה מוגנת. הפוטנציאל האדיר שהתפתח בתקופה זו בארה"ב, שמר ואף פיתח את כלכלתה בקצב מדהים. בתום המלחמה, לאחר שוך הקרבות, הפכה תוך הרף-עין למדינה החזקה והמפותחת ביותר בעולם.
מול רוסיה הסובייטית - יריבתה האידאולוגית והאסטרטגית החדשה - נקטה עמדה של שיקום מהיר של יריבותיה במלחמה גרמניה ויפן וצירופן למחנה המערב. רוסיה לא השתתפה במלחמה מול יפן ולא הרחיבה באמצעות הישגים צבאיים את מוטת שליטתה במזרח הרחוק. גרמניה מאידך חולקה בין ארה"ב - ש"קיבלה" את מערב גרמניה המפותחת יחסית - לרוסיה. בזכות יתרונות אלה, הפילה לבסוף את המעצמה הסובייטית והביאה לפירוקה.
5 יתרון זה מלווה אותה עד היום, אך נמצא בדעיכה יחסית במיוחד בעשור האחרון.
6 בכדי לאזן את חולשותיה הדמוגרפיות והמשקיות (בעיקר אוכלוסייה) בעולם של תקשורת וסחר גלובליים, פועלת ארה"ב בשיתוף עם מדינית באירופה ובשאר העולם, שהמכנה המשותף להן הוא רמה תעשייתית גבוה יחסית ומשטרים דמוקרטיים. את מאבקה על הגמוניה עולמית היא מבקשת להשתית גם על האידאולוגיה הדמוקרטית, אולם למגינת ליבם של דמוקרטים רבים, "זוהמה" התפיסה הדמוקרטית הקלאסית של ארה"ב ב-200 שנות העצמאות הראשונות בדמוקרטיה פוסט-מודרנית. המאפיין הראשי שלה הוא אנרכיה ממשלית: ערעור מבנה ומעמד הממשל הדמוקרטי הנבחר, ע"י פיצול בלתי מאוזן ובלתי סביר של מקור הריבונות והסמכות הממשלית (חקיקה וניהול המדינה בפועל) בין הנשיא והפרלמנט הנבחר לבין מערכת המשפט. זו הפכה כחלק מהתהליך לאוטונומית, אליטיסטית, בלתי-נשלטת בלתי-מבוקרת ובלתי- מייצגת. בעיה זו אופיינית לדמוקרטיות רבות אך איננה זהה בכולן. עם זאת, הגמישות הפרשנית שיוצרת חלוקה זו, מאפשרת למדינות חזקות ובראשן למעצמות, לאכוף או לנסות לכפות על מדינות קטנות ובינוניות את רצונותיהן ושיטותיהן.
7 בהכנותיה של ארה"ב למאבק על ההגמוניה העולמית שתלך ותאותגר יותר ויותר ע"י המעצמות החדשות הנ"ל (ואחרות שבדרך) ככל שתתחזקנה ותתגבשנה; נעזרת ארה"ב מצד אחד בשותפותיה הדמוקרטיות בעיקר באירופה, בנאט"ו ובכלכלתה ההגמונית. המאבק הישן מול רוסיה, ממשיכתה של בריה"מ, הוא שלב ראשון. מהלכיו של פוטין באוקראינה מאתגרים את המציאות שעיצבה ארה"ב במזרח אירופה אחרי נפילת בריה"מ ועל היא סיבה לעימות. ארה"ב מבצעת עימות זה בשיתוף עם כל בנות הברית שאינן מעיזות להתנגד לה, כשהיא צובעת את מאבק הכוחות והאינטרסים המעצמתי בצבעים ורודים של מלחמה אוקראינית על עצמאות וריבונות. ארה"ב מוכנה למלחמה, אבל ללא חיילים אמריקנים, אירופיים או אחרים שישתתפו בה. גם מלחמה זו מבוססת על היתרון היחסי הכלכלי והפוליטי של ארה"ב, יתרון שבעולם החדש המתהווה יאותגר לא רק ע"י רוסיה. סין שתהיה המאתגרת הראשית ב-20 השנים הקרובות, כבר רמזה על חלק מכוונותיה בעניין זה במיוחד בתחומי הכלכלה תקשורת הנתונים, נפחי הייצור והשיווק, וכן גם בסוגיית טאיוואן, איי ים סין הדרומי ואפריקה (דרך המשי החדשה). במאבק זה, נראה שסין היא התומכת העיקרית ברוסיה בעיצוב סדר עולמי חדש, ולפי שעה היא עושה זאת בפרופיל נמוך.
כפי שנטען קודם לכן, נראה שפוטין הוטעה שוב ע"י המערב כאשר סבר שאם יחזור לקווי המתאר של ההסכמים הישנים, יוכל להחזיר את המצב במזרח אירופה לממדים שאמורים היו להיות לו על-פי הסיכומים הישנים. אלא שמבחינת הביטחון הלאומי שלו אין בכך כדי למנוע את תוכניותיו; - למעשה, ההפך הוא הנכון. על כן כניסתה של אוקראינה למלחמה הינה מיותרת והיא לבד במערכה. האשליה של נשיא אוקראינה שישראל אינה שייכת למערב ולכן תתערב לפחות באספקת נשק,
8 היא תוצאה פשוטה של חוסר ניסיון מדיני. את טענותיו עליו להפנות לארה"ב ונאט"ו משוש חזונו.
9 עתה כשהדברים הולכים ומתבהרים בשטח, תפקידו הוא להוציא את אוקראינה מהבוץ - להפסיק את המלחמה, ההרס ושפיכות הדמים של בני עמו. אחרי ש"הדליק" אותם לנהל "מלחמת שחרור" חסרת סיכוי, זו משימה לא פשוטה, אבל דחופה וחשובה.
