מירושלים לבאר-שבע

ספר הזיכרונות של שלום בראשי, "יקיר העיר באר-שבע", אשר פורסם בשנת 2021, מכיל יותר מ-300 עמ' ויצא במתכונת אלבומית מפוארת, על דפים מהודרים וכולל צילומים בשחור לבן, בצבע ואף צילומי מכתבים ומסמכים. כותרת הספר: האמת והשלום אהבו (לקוח מספר זכריה). עיקרו סיפור חייהם של שלום בראשי ודורה רעייתו לבית שקלרצ'יק. הכתיבה והעיצוב ניתנו בידיו של רמי צינס, וכרמלה צינס עשתה את הגהה הלשונית.

על-רקע תמונת הזוג מראשית שנות השישים של המאה שעברה, ניתן תוכן העניינים הכולל שלושה חלקים: הראשון כונה "מבראשי (שם עיר בכורדיסטן) ועד לבאר-שבע". החלק השני מכונה "דורה - מבריסל לבאר-שבע" והחלק השלישי: "הדרכים מצטלבות". בכריכה האחורית נכתב:... "שלום בראשי - בן למשפחה ירושלמית ענייה וקשת יום, מיוצאי העיירה "בראשי" שבכורדיסטן, מפלס את דרכו כבחור צעיר, בקופת חולים הכללית, בירושלים של שנות החמישים...

הכל החל עת משה סורוקה איש מפא"י, גזבר קופת החולים וממייסדי בית החולים המרכזי בנגב, הציע לשלום הצעיר לעזוב את ירושלים, לעבור לבאר-שבע, ולנהל את משרד הקבלה בבית החולים שייסד בעיר המדברית... דורה (לעתיד אשתו של שלום), ילידת בלגיה, נאלצת להתמודד כילדה עם מאורעות האימה עם הכיבוש הנאצי, אובדן אמה הביולוגית וחיים במסתור... לבסוף בחרה במסלול לימודי "אחות מעשית" בבית החולים המרכזי לנגב. ומפגישתם שם, בבאר שבע התחיל מסעם המשותף...

בראשי נולד בשנת 1934 בבית החולים "משגב לדך" להורים יוצאי כורדיסטן. תחילה התגוררה המשפחה בעיר העתיקה ובהמשך עברו לשכונת זיכרון יוסף בנחלאות (קובץ של 32 שכונות שיצאו מחוץ לחומות). בראשי למד בבתי הספר של "הספרדים הטהורים" כמו אליאנס, תחכמוני וריטסבון. עם התבגרותו הצטרף ללח"י והוטלו עליו משימות ריגול והדבקות כרוזים. לאחר הקמת המדינה עברה המשפחה לשכונת "בית וגן" ובראשי ניסה מספר מקומות עבודה עד שהגיעה הצעה מפתיעה - משה סורוקה, האיש החזק בקופת החולים של ההסתדרות הכללית, הציע לו אישית לרדת לבאר שבע ולנהל את מחלקה הקבלה. שלום התייעץ עם הוריו ובסתיו 1959 ירד לנגב לראשונה להכיר את בית החולים החדש.

שלום בראשי עלה על שיירה שיצאה מירושלים למשמר הנגב ולבאר שבע בשנת 1959 ישר לשכונה ב' וראה לתדהמתו באמצע מדבר שומם בניין רחב ממדים בן 3 קומות. כירושלמי הוא לבש לקראת תפקידו החדש חליפה והחום הבאר שבעי הכניע אותו. לטקס חנוכת בית החולים המרכזי הוזמנו 50 איש וביניהם ראש העיר דוד טוביהו, שרת העבודה גולדה מאיר, משה סורוקה על צוותו ואחרים.

גולדה מאיר, שיחד עם בן-גוריון התנגדה למיקום בית החולים בבאר שבע, נזפה במעמד זה במשה סורוקה וטענה כי עכברי המדבר יאכלו את הבניין המרוחק מהעיר. אולם סורוקה וטוביהו התעקשו ובחזונם ראו את בית החולים כחלוץ לשכונות חדשות בעיר. בינואר 1960 נפתח בית החולים באופן רשמי. רופאים בכירים ממחלקות של בתי חולים בצפון הובאו לניהול המחלקות המרכזיות. ביניהם היה הד"ר עמי יוסף, בנו של השר דב יוסף, שהיה לעתיד חברו הטוב של בראשי. ד"ר בן אסא ופרופ' שקרצ'קי שהגיעו אף הם מהצפון, דיברו ערבית והפציינטים הבדואים הופנו אליהם.

כמאתיים מטר מהבניין המרכזי הוקם משרד הקבלה של בית החולים. בראשי התמקם בחדרון שגודלו שלושה על שלושה מטרים וללא ריהוט. חדר המיון מוקם בפרוזדור ובינתיים בית החולים היה ריק. בראשי בן ה-26 החל להעביר את 24 החולים הראשונים מ"הדסה" בעיר לבניין המבודד והמרוחק. החולים שבקושי נעו ושהתקבלו לאשפוז, נאלצו ללכת במזג אויר לוהט לחדרי המחלקות.

משה סורוקה ודוד טוביהו חתמו על הסכמים שעיקרם מתן טיפול חינם לבדואים ולמיעוטי יכולת מהעיר תמורת שחרור בית החולים מארנונה. במקביל הוקם בית הספר לאחיות שתלמידותיו גויסו מבוגרי השמיניות מהמושבים והקיבוצים בסביבה. בית החולים קפלן, שהיה עד אז בית החולים הדרומי, שלח 12 אחיות לחיזוק בית הספר.

בתקופה הראשונה התגורר הפרסונל בקומה השלישית של הבניין בחדרים קטנים ללא מיזוג אויר. האדריכל אריה שרון הציב את הבניין בזווית שמאפשרת לרוח הצפונית והמערבית לקרר את החדרים אך זה לא הספיק. נדרשו אמצעי קירור נוספים שהגיעו אט אט. בית החולים הכין מנחת מיוחד להליקופטר שתחילה נחת על גג הבניין וגרם לזעזוע של הקירות והרהיטים. עם השנים הוסדר נושא זה והוכן מנחת קרקעי.

בהמשך נבנתה "הרווקיה", 48 דירות במעלה רחוב הנשיאים שנמסרו לפרסונל. סביב בית החולים ניטעו עצים, טופח דשא וגודלו פרחים. אזרחי העיר החלו לבקר במקום ונהגו ליהנות מפיקניקים על הדשא. המנהל האדמיניסטרטיבי אז היה אלי פרסר, סגנו מאיר בן יאיר והדמות המקצועית-רפואית-מנהלית היה ד"ר שטרן. שטרן שהיה היחיד בעל מכונית פרטית, הנהיג מדיניות חברתית בקרב הפרסונל - כולם אוכלים יחד בחדר האוכל.

האווירה הייתה טובה בקרב העובדים והתחושה החלוצית ליוותה אותם בעבודת היום-יום. בשנתו הראשונה החל בראשי ללמוד במדרשה למנהל וסיים שם תואר ראשון בניהול. תוך כדי עבודתו שיפר בשארי את שיטת הרישום והטפסים וזכה על כך ב-100 ל"י (סכום גדול באותה תקופה) מטעם מרכז קופת חולים. מכאן ואילך מתאר באשרי את עולמה של אשתו לעתיד דורה, שעברה את תקופת המלחמה בבלגיה ונדודיה באירופה לכיוון ארץ ישראל. בשנת 1960 לקחה דורה שנת חופש מקיבוצה ראש הנקרה וירדה לבאר שבע כאן פגשה את בראשי ויחד הקימו משפחה.

באשרי הולך ומשתלב בחיי העיר. תקופה קצרה היה חבר מערכת המקומון "מה מנגב" שערך מיכאל דשא ואף הספיק לכתוב מספר מאמרים ולראיין כמה מחשובי העיר. הוא המשיך בהתקדמותו בתפקיד ובמפלגה (מפא"י) וכך אף הצליח להיפגש עם דוד בן-גוריון. בראשי הגיע לצריף של הזקן בשדה בוקר כולו חיל ורעדה. בן-גוריון התחיל את השיחה בקביעה שמשפחתו לא הגיעה מצרפת כפי שטען בררשי. בן-גוריון התעקש שמוצא המשפחה הוא מעירק ולא מכורדיסטן. בראשי לא העז לחלוק עליו. מהספר עולה שבן-גוריון שמח על קידומו המהיר של בראשי כנציג העלייה החדשה. עוד בספר התכתבות של בראשי עם נעמי שמר ואישים נוספים שהשפיעו על דרך חייו.

בית החולים קיבל ערב פרוץ מלחמת ששת הימים הוראה מרם 2 לפרוס את חדר המיון בקומת המרתף של בית החולים. רוב הפצועים ממלחמה קצרה זו הגיעו לסורוקה וקיבלו את הטיפול הדרוש. במלחמת יום כיפור בשנת 1973, נפרס חדר המיון באולם הכניסה הראשי מתוך חשש למאות פצועים. ציוד רפואי רב הוזרם מהמרתף לאולם הראשי. כל צוות בית החולים גויס וכבר שעות אחדות אחרי פרוץ המלחמה הגיעו פצועים זועקים מכאב ואתם בני המשפחה.

כל חולה אזרחי שיכול היה ללכת שוחרר מבית החולים כדי לפנות מקום לחיילים. מחלקת הנשים הוסבה למחלקת פלסטיקה כירורגית ושם טופלו החיילים שנכוו קשות בטנקים. הצוותים הרפואיים עבדו ללא הפסקה עד שנפלו מרגליהם. לאחר תום הקרבות נמשכו מאמצי הצוות להצלת הפצועים הקשים.

בראשי עמד בראש הצוות שקלט את הפצועים וההורים המודאגים כמו גם אישי ציבור. בראשי היה ראשו ורובו שקוע בעבודה וכלל לא ידע כי אחיו הצעיר, יגאל, נהרג בקרבות בחרמון. גופתו זוהתה רק בתום הקרבות. תחילה נקבר זמנית באתר בקיבוץ לוחמי הגטאות ויותר מאוחר נערכה לו לוויה בהר הרצל בהשתתפות המשפחה שבורת הלב.

בעמ' 220 והלאה מספר בראשי על קצת מהווי בית החולים היכולים להעיד על דרך החשיבה של מנהליו ומיקומו ההולך ונעשה חשוב בנגב בקרב היהודים והבדואים. בראשי מספר על פרופסור מאוד מכובד שביקש שולחן חדש למשרדו אך בראשי סירב עקב מחסור בתקציב. ביום ביקור מאיר סורוקה הציב הפרופסור משטח עץ פשוט על 4 לבנים והתלונן שבראשי לא מאשר לו שולחן חדש. בו במקום קיבל בראשי הוראה ממשה סורוקה לתקצב לו שולחן חדש.

כשבא השר דב יוסף לבקר את בנו שעמד בראש מחלקת ילדים הוכן עבורו כיבוד לארוחת בוקר שכלל בשרים וקוניאק. בשארי גילה כי "שר הצנע" ירתח מכך והבשרים הוחזרו למקרר והקוניאק נמזג לקנקני תה על-מנת להסוות את הלוקסוס. מאז כינו בפרסונל את הכיבוד המוגזם בשם "תה קר". באחד הימים הגיע דב יוסף לבנו והודיע לו שהוא בא למות בבאר שבע. הבן אשפז אותו במחלקה פנימית ג'. למחרת נפטר האב.

תחת בראשי עבדו עולים חדשים מצפון אפריקה וביום שיגורה של החללית אפולו הגיעו בריצה עובדים כשהם מבשרים ברעד לבראשי כי אפללו שוחרר ללא ידיעת הפרסונל מהמחלקה. עוד שנים רבות צחקו שם על בלבול זה. או למשל הסיפור על בדיקת שתן קולקטיבית: העולים החדשים לא תמיד הבינו את בקשות הרופא. פעם אחד הפציינטים הביא בקבוק שתן גדול עליו כתוב "שתן כללי". בראשי נדהם והפציינט אמר שכל המשפחה נתנה שתן בבקבוק לפי הוראת הרופא.

המפגש עם הבדואים היה מלא אי-הבנות ומצבים קומיים. בדואי אחד סירב לשלם והפקידים דיברו בגנותו ביניהם ביידיש לפתע התפרץ הבדואי והתריס לעומתם: "ועס זענען איר קיכל" (מה אתם צוחקים עלי). הפקידים האדימו מבושה והבדואי דובר היידיש סיפר להם שהוא נולד ועבד בסביבות נס ציונה. לא פעם ביקר בבית החולים השיח' אל-הוזייל "שיח' השיח'ים". הוא היה נשוי ל-39 נשים ואלו ילדו לו שבעים ושישה ילדים. הוא תמיד התקבל אצל בראשי בכבוד רב והסדיר במילה אחת בתוקף סמכותו ואישיותו, את התשלומים שבדואים שאושפזו טרם שילמו.

בשל ניסיונו מונה בראשי לסגן מנהל בית החולים והוא עשה זאת במקביל לניהול משרד הקבלה. העומס עליו היה רב אך הוא שכלל את העבודה ואת הנהלים. לאחר שש שנים של מינוי מנהלים לא מוצלחים החליט פרופ' שטרן למנות את בראשי למנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. המינוי נעשה בשנת 1976 וכשנתיים לאחר מכן נרשם בראשי לקורס אקדמי במנהל עסקים באוניברסיטת באר-שבע. לאחר שנתיים השלים את התואר במנהל עסקים וזאת תוך כדי ניהול משרדו בקבלה.

בשנת 1973 הוקם בית הספר לרפואה על-ידי נשיא האוניברסיטה משה פריבס. תחילה למדו הסטודנטים "בבית היאס" ואת ההתמחות והעבודה המעשית עשו בסורוקה. העבודה המעשית שהחלה כבר בשנתם הראשונה, נתנה לסטודנטים בבאר-שבע יתרון והם היו מבוקשים בערי הנגב ומרפאות השונות. בשלהי שנות השמונים הצטרף בראשי לסגל המרצים בבית הספר כמרצה "למנהל רפואי".

אחרי חתימת חוזה השלום עם מצרים הוזמן בראשי יחד עם משה פריבס לסייע למצרים בהקמת בית ספר לרפואה בפורט סעיד. שלום דובר הערבית סייע רבות למשלחת שנדהמה מהתנאים הסניטריים הירודים. תוך זמן קצר הוקם בית החולים בפורט סעיד והוא צויד במכשירים ישנים מבית החולים סורוקה. במהלך השנים הבאות נפגש בראשי עם ראשי מפלגת העבודה ואישי ציבור כמייצג את באר-שבע החדשה ואת מגזרי העולים החדשים. בשנת 1990 מונה בראשי למפקח ארצי על 14 בתי החולים במחוזות השונים. בשנת 1995 פרש בראשי לגמלאות לאחר שהספיק להשלים תואר שני באוניברסיטת תל אביב.

בעמודים האחרונים של הספר צירף בראשי תמונות מחיי משפחתו ואת צילומי התעודות להן זכה לאורך שירותו רב השנים בסורוקה, בקהילה ובבאר שבע ובנגב. אולי הבולטת ביותר היא תעודת "יקיר באר-שבע" ומספר תעודות בהם הודה הצבא על ההתארגנות המהירה והטיפול המהיר לו זכו הפצועים חילי צה"ל. משום שספרו של בראשי אינו מחקר היסטורי כי אם סיכום דרך חייו מנקודת מבטו הרי שאין מסמכים המוכיחים את מעשיו ואת תרומתו לחברה.

הסיפור עצמו הוא הוא שמוכיח כי בראשי ראה עצמו קודם לכל כמי שניחן בתכונות של תרומה לקהילה ומייצג שכבות עולים חדשים בפריפריה. שכבות אלה נאבקו בעשור החמישי השישי והשביעי למדינה למצוא את מקומם בחברה הישראלית. בראשי סימל בעלייתו במעמד ובתפקיד במסגרת בית החולים את האפשרות לכל עולה חדש להגיע במאמץ רב לדרגות אלו.