אין צורך לחקור
אל"ם בצלאל אמיר, ראש המחלקה להיסטוריה במחלקת ההדרכה במטכ"ל, החליט במהלך המלחמה, שמחלקתו אינה יכולה לחקור את המלחמה בכוחה הדל דאז, ופעל נמרצות להגדילה, ולחלקה לצוותי מחקר זירתיים. עם פרסום הדוח החלקי של ועדת אגרנט, התפטר הרמטכ"ל אלעזר, ובמקומו מונה מוטה גור, שהיה נספח צה"ל בוושינגטון במלחמה. גור נחת בארץ מתוך ידיעה שחצנית, שהוא יודע היטב מה אתרע לצה"ל במלחמה, ויודע מה יש לתקן. לפחות, כך אמר כשהופיע בפני סגל הפיקוד הבכיר של הצבא בקולנוע של בסיס צריפין. מחלקת היסטוריה פורקה מיד, בפקודת גור, ואל"ם אמיר ראה בעיניים כלות כיצד החזירוה לגודלה שמלפני המלחמה. כלומר, איפסו את יכולתה לחקור את המלחמה. כפיצוי, או כדמי שתיקה, הועלה אמיר לדרגת תא"ל, ומונה לקצין החינוך הראשי. אל"ם - שמילא את מקומו, וקיווה להיות ראש המחלקה להיסטוריה - לא קיבל את התפקיד, כנראה, משום החשש, שבכל זאת, ינסה לחקור את המלחמה.
האם נבחר גור לרמטכ"ל תמורת הבטחתו לשקט תעשייתי בצה"ל? ההנהגה הפוליטית נבהלה מהביקורת, שהושמעה בכנסי הקצונה הבכירה, ורצתה שקט בכל מחיר, כדי לשרוד מול המחאה, שהתעצמה ברחובות.
למרות טענתי המקוממת רבים, שאין חשיבות למודיעין ולמחדל ההתרעה, כיוון שצה"ל הוכה במלחמה ולפניה בק"ן מחדלים אחרים, חשוב היה לחקור מה הביא את אמ"ן לטעותו הקולוסאלית ערב המלחמה - אחת מני רבות - ולהתחפרותו הבלתי מובנת ב"קונצפציה" מבית-מדרשו של אהרן יריב עד שעת ה-ש', למרות שהיו מאות סימנים, שהעידו על מלחמה קר̤בה בשתי החזיתות.
מחקר כזה לא ייתכן, כי אלוף שלמה גזית, שהחליף את אלוף אלי זעירא בתפקיד ראש אמ"ן, פקד, שלא לחקור את המלחמה. לכאורה, כדי לשמור על המוראל של קציני האגף ושל חייליו. אחרים אומרים, שגזית חשש, שהמחקר יגיע טבעית למחדלו האישי, כראש מחלקת המחקר, ערב מלחמת ששת הימים.
המחקר החל הרבה שנים אחר-כך, בעיקר, בתקופת אהוד ברק כראש אמ"ן, כעשר שנים אחרי המלחמה, אך לא הניב בינתיים כל תוצאות, חוץ מכמה חוברות דקות ומכמה מאמרים, שפרסם תא"ל מיל' יואל בן-פורת. למרות שהייתי בקשרים הדוקים עמו, אין לי שום מידע על ספר, שכתב בן-פורת על מחדל ההתרעה בעותקים ספורים, ולטענת כמה גורמים, נעלמו - גם מביתו הפרטי.
הסתרה
מחקרים מעניינים על המלחמה עשה סגל החוקרים הצבאיים של ועדת אגרנט בראשות יעקב חסדאי ויואב גלבר. רוב המחקרים הללו אינם נגישים לציבור, למרות שאינם מסווגים. גם הדוח המלא של הוועדה אינו מסווג (פרט לכמה מחיקות, שהיו נכונות, כנראה, מבחינת ביטחון מידע לפני חמישה עשורים, בשנת 1974), אך אינו נגיש לציבור. כדי לקוראו יש להגיע, בתיאום מוקדם, לארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, שנמצא בבסיס תל השומר.
הדוח אינו מעניין במיוחד, ואינו מחד̤ש דבר, למרות שראוי היה לפרסמו ברבים - פרט לשתי טענות מופרכות של הוועדה:
- קבלת ההחלטות ברמה הלאומית ערב המלחמה לא הושפעה מהבחירות הקר̤בות;
- ביצועי הצבא בשלושת הימים הראשונים למלחמה הושפעו מההפתעה המודיעינית.
חוקרי הוועדה הכינו דוחות מעניינים על היערכות הצבא למלחמה, שכדאי היה לפרסמם, למרות שלא-מעט חולקים על מסקנותיהם. כמו-כן, ראוי לפרסום הנספח, שהכין רא"ל מיל' חיים לסקוב, חבר הוועדה, על המשמעת הלקויה בצבאנו, שחברי הוועדה לא חתמו עליו, וטרם נס ליחו.
כרגע קבורה האמת על המלחמה, אני מקווה, בתיקי הארכיון, שתודה לאל, נסרקו, וכבר אי-אפשר להעלים מהם מסמכים, או לשבשם - נוהל מקובל וחביב עד פרוץ האינטרנט. מאבק משפטי קשה ניהלו כמה חוקרים נגד אי-חשיפת מסמכים על המלחמה ונגד שיטות יצירתיות, שנוקט הארכיון, כדי לדכא את הרצון לפשפש בתיקיו. אפילו דיון, שיזם ח"כ מיכאל איתן, יו"ר ועדת הכנסת לחוק, לחוקה ולמשפט, בנוכחות זאב בוים, סגן-שר הביטחון, הצנזורית הראשית (אז - תא"ל מירי רגב), מנהלת הארכיון וראש מחלקת ביטחון שדה, לא הצליח לקדם חשיפת מסמכים על מלחמת יום הכיפורים. גילוי נאות - הייתי עד מומחה בדיון.
מאז חל שינוי לרעה - הסודיות על מסמכים ביטחוניים הוארכה (משלושים עד חמישים שנה) לכדי שבעים ותשעים שנה, וזה חל גם על מסמכים ממלחמת הקוממיות, משנות החמישים ומשנות השישים. בקשה של החוקר אל"ם מיל' נדב קפלן לפתוח בפניו את תיק רצח קסטנר בשב"כ סורבה. גם בקשת הח"כ לשעבר פרופ' תא"ל מיל' אריה אלדד לראות את תיקי ד"ר ישראל שייב-אלדד ע"ה - אביו, שהיה ממפקדי לח"י, והשב"כ עקב אחריו עשרות שנים בתואנות מופרכות - סורבה. כנאמר, כנראה, יש לממסד הביטחוני מה להסתיר.
צל"שים
ביוזמת עו"ד שמואל צנג ע"ה, פרקליטנו, העדיפו משרד הביטחון וארכיון צה"ל להגיע אתי להסדר מחוץ לבית המשפט העליון בעתירה שהגשנו לבג"ץ. בהסדר נענו לבקשתי, בשם "הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה", לפתוח בפנינו עשרות תיקים של ועדת הצל"שים (ועדת מנדי מרון) אחר המלחמה. כפי שצפיתי, המשיך ארכיון צה"ל בטריקים ובשטיקים שלו למנוע חשיפה, והגיש לי, בין השאר, כמה תיקים ריקים ממסמכים, בטענה יצירתית, כי סיכמנו, שאראה "תיקי צל"שים".
מנהלי ארכיון צה"ל צדקו: מעיון בלא-מעט תיקים, שהיו בהם מסמכים, נחשף לעינינו, שהוועדה (שישבו בה תא"לים רבים, שחלקם היו חתומים על המלצות לצל"שים) חילקה צל"שים ללא כל בדיקה מעמיקה, ובניגוד גמור לפקודות מטכ"ל. לפעמים, צל"ש הוענק על סמך עדות שמיעה, ולא עדות ראייה. בנוסף, כמה סיפורי מעשה היו כה קלושים ורעועים עובדתית, עד שהוועדה תמהה, לפני שאישרה להעניק צל"שים, מדוע המליצו על אותם האנשים. בפועל, כל ההמלצות אושרו על-ידי הוועדה, למרות שאת חלקן הגדול הצלחנו בדיעבד להפריך. רק המלצה אחת סורבה - להעניק צל"ש יחידתי לפלוגת הסיור "במבה", שעשתה גדולות ונפלאות באוגדה 162 בזירת החווה הסינית.
היסטוריה צבאית
הפתיחה הבררנית של תיקים בארכיון צה"ל נועדה לכך, שרק חוקרים מִטעם, יעיינו במסמכים האצורים בו, כדי שיפיקו מחקרים לא-ביקורתיים, ורצוי אוהדים, על המלחמה. אין זה חידוש עולמי. גם מדינות אחרות נוקטות בצעד הזה. אך הפתיחה הבררנית גורמת לכך, שאין כמעט היסטוריה של מלחמות ישראל, כולל מלחמת הקוממיות.
בעקבות ניסיוני, אני מאלה, המפקפקים בחשיבות העליונה, שמייחסים למסמכים, למרות שאני מפקפק גם באמינות ראיונות, אם לא נעשו סמוך מאוד לאירוע, לפני שהמשתתפים תיאמו גרסאות, או הוכו בליקויי זיכרון.
מסמכים מוּעדים ל"טעויות". כלומר, נוסח, שאינו תואם מציאות, שנכתב רק לצורך ההיסטוריה, או לכסת"ח. את זה ניתן לדעת רק מעדויות. כלומר, אנחנו במעגל קסמים מרושע, שניתן לנפצו רק אם נמצא מי שמוכן לספר את האמת. שיטה אחרת הציע אלאן דאלס, שהיה ראש הסוכנות המרכזית לביון (CIA) של ארצות-הברית: אם שלושה שקרנים מספרים באופן בלתי-תלוי את אותו הסיפור, ניתן להאמין להם. אלא שבהרבה יחידות יש קשר שתיקה, שמכסה על כישלונות אישיים חמורים - גם של מעוטרים באותות ובצל"שים. כלומר, החוקר נזקק לאמיץ, שישבור בלי חשש את הקשר, וידבר, לשם שינוי, אמת; ואין הרבה אמיצים כאלה משום הסנקציות החברתיות, שיוטלו על המדבר.
אחת התופעות המרתקות במחקר מלחמות ישראל היא עדויות של מפקדים ושל לוחמים, שאיש לא תחקרם על אודות המלחמה, או הקרב, שהשתתפו בהם. כלומר, מפקדים בכירים באותן היחידות ומחלקת היסטוריה במטכ"ל כתבו על קרבות שלא תוחקרו, ו"מחקריהם" ודוחותיהם מבוססים על רעות-רוח ועל מצגי-שווא, שנועדו לפאר את מפקדי היחידות.
רישומי כוח-אדם
הגיוס הנרחב תפס את צה"ל כשאינו מוכן מבחינה לוגיסטית, אך גם מבחינה מינהלית. במהלך המלחמה התברר, שאין לצבא רישומי כוח-אדם, והוא התקשה לאתר אנשי מילואים שהתגייסו. יתר על כן, כמעט שלא נעשה רישום של השיבוץ הקרבי, וזה החמיר את סוגיית הנעדרים.
אחת הדוגמאות המבעיתות הנה היעלמותו של ציון טייב, טכנאי קשר בגדוד הקשר של פיקוד הצפון, שנשלח בערב יום הכיפורים להפעיל מכשיר מסווג במוצב החרמון, ומאז לא נודעו עקבותיו. פדויי-שבי העידו, כי לא השתתף בסעודה המפסקת. כלומר, ציון טייב לא היה במוצב במהלך המלחמה.
צה"ל דיווח אחרי המלחמה, כי גופת טייב נמצאה, והובאה לקבורה. המידע מופיע, דרך אגב, גם במחקר של מחלקת היסטוריה על המערכה בחרמון. אך משפחת טייב קובעת, שהסימנים המזהים, שהביא הצבא, אינם מתאימים לבנם הנעדר. אביו נשען על הארון, שכביכול הכיל את גופת בנו, בהלוויתו בהר הרצל, ואמר לבני משפחתו, שהארון ריק. למרות בקשות ותחינות לבדוק את הפרשה, המשיך הצבא להתעקש על כך, שטייב קבור בהר הרצל.
לאחר כמה עשרות שנות תסכול וכאב החליטה אחותו של ציון טייב לוודא מה מכיל הארון, והאם אביה המנוח צדק. לא להפתעתה, כשחפרה את קבר אחיה בהר הרצל, לפני כשמונה שנים וחצי, בליווי מצלמות ועדים, נמצא, שהארון ריק.
סטאלאג זיכרון
המלחמה חשפה את פניו המכוערות של צבאנו, שהונהג על-ידי דור הפלמ"ח, בעיקר, בחזית הדרום. ראשית, התעקשות חסרת כל היגיון לא לפנות את המעוזים, שהיה ידוע לכל מתרגילים וממשחקי מלחמה, שאין להם כל ערך במלחמה (פרט ל"בודפסט", שהפתיע, כשהצליח לבלום בהיערכות נכונה ובמנהיגות מעולה של מוטי אשכנזי, מפקדו, טור מצרי, שניסה לכובשו). יתר על כן, פקדו על הטנקים, שהצליחו לחבור למעוזים, לא לפנות את לוחמיהם, אלא רק פצועים קשה.
שנית, הפיקוד העליון - משר הביטחון, מפקד חזית הדרום ואלוף הפיקוד ועד למפקד אוגדה 252 - הטילו על סגן בשירות חובה שלמה ארדניסט, מפקד מעוז המזח, להחליט האם ימשיך מעוזו להילחם, או יילך בשבי. שלישית, החוצפה התהומית של אנשי ביטחון שדה לכלוא בבית-מלון בזיכרון-יעקב את פדויי-השבי. גם חקרו אותם בסיוע רופאים, שכנראה, מעלו בשבועתם, ובאלימות עד כדי כך, שאחד השבויים אמר, שמה שעבר ב"סטאלאג זיכרון" (כך קראו פדויי-השבי למחנה מעצרם) קשה ממה שעבר בשבי.
יש גישה סובייטית לפדויי-שבי - מחסלים אותם, כיוון שכביכול בגדו. הגישה הישראלית נוסח 1974 הייתה לענותם, עד שיצליחו אנשי ביטחון שדה להוכיח את הזיותיהם בדבר פדויי-שבי, שהסכימו להיות מודיעים של המודיעין המצרי ושל המודיעין הסורי.
החמור ביותר, שגם כיום, בעשור החמישי אחרי המלחמה, דבקים אנשי ביטחון שדה בשטויותיהם בדבר בגידת השבויים - כפי שהסביר לפני כשנה אחד מהאחראים להתעללות בפדויי-השבי בסרט על פדויי-השבי במלחמת יום הכיפורים.
בסרטו, הרוחות של גוֹיָה (Goya's Ghosts), שדן בעינויים, מציע הבימאי הצ'כי-אמריקני מילוש פורמן למעונים לענות את מעניהם. ואכן, חבל, שלא לימדו את המענים ואת עוזריהם לקח. לבושתם של מדינת ישראל ושל צה"ל, הם המשיכו בדרכם בלי שום פגע ובלי שום קלון.
שיא נורא בחוצפתה של מחלקת ביטחון שדה היה הטלת רפש באל"ם מיל' אסף יגורי - מג"ד שריון, שהיה השבוי הבכיר שלנו במצרים - מבלי ליידעו על המזימה הנבזית נגדו. סיווגו הביטחוני הורד, ויגורי גילה זאת רק כשנבחר לכנסת, בשנת 1977, ומועמדותו לחברות בוועדת חוץ וביטחון נפסלה בשל אי-סיווג. למיטב ידיעתי, איש לא התנצל בפני יגורי בחייו על העוול הזדוני, וגם לא בפני משפחתו. אבל ממתי צבאנו מתנצל?!
טעות - אריק שרון נפגש לפני מותו הפתאומי עם לוחמים ועם מפקדים בחטיבת מילואי השריון 600 "נתיבי האש", והתנצל בפניהם על שלא התעקש מספיק, שלא יישלחו לקרב מטומטם וחסר-תוחלת נגד ארמיה 2 המצרית.
זה אינו מאמר אקדמי, ולכן, הוא כמעט חף מסימוכין - למרות שהכל מבוסס על מסמכים, על מחקרים ועל ראיונות
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
