השמש עולה כל בוקר עם השנאה וההסתה

בכל בוקר בו אני נוהג ברכבי סמוך למבואות כניסת העיר אני רואה אותם. לבושים בבגדי עבודה, רובם עם נעלי בלנסטון מאובקים, צידנית קטנה לרוב בצבע כחול בידם והם ממתינים, מייחלים, מתפללים שיעצור לידם רכב ונהגו יציע להם עבודה, להביא לחם לבני ביתם. כל עבודה, טפסנות, ריצוף, חשמלאות, צבעות, חקלאות, הכל מכל כל רק לחזור הביתה בשעות הערב עם כסף למחייה.

בכל יום מחדש בלוטות הרגש היהודי האנושי מבעבעות בי וליבי נחמץ מתמונה זו. מעת לעת אני מביט בעיני הממתינים לגואל ונפשי מתייסרת. החלטתי לעשות מעשה, פעלתי לבניית סככה גדולה עם ספסלי ישיבה לאפשר להם המתנה בימי צינה ושרב, מחסה מהחמה ומהגשם.

זאת למרות המציאות בה האפשרות המזוויעה שהאדם, אשר רחמיי גברו עליי בראותי אותו, יכול שעה אחרי לרצוח יהודי חף מפשע, לדקור, לפגוע, להפוך לשאהיד על מזבח דם היהודי שנטל באכזריותו ובשנאתו את נפשו. עדיין חלומותיי על ימים בהם מקום כינוסם יהיה ריק, ומבקשי העבודה יזכו למקומות עבודה מסודרים ולא יעמדו מתחננים על נפשם בכל בוקר מחדש. עדיין החלומות לחיים טובים להם ולנו. חלומות טבעם שמרפאים את המציאות באופן מהיר ומתכלה.

באחרונה, כשראיתי את החגיגות לרגל "הצלחת" רצח שלושה יהודים, בני אדם, חפים מפשע, על-ידי המחבל מוחמד מוראד סאמי סוף, רק בן שמונה עשרה מהכפר חארס, באזור התעשיה באריאל, שוב קברתי את החלום. שוב לא חסתי על הפועלים, שוב הדחקתי את החמלה.

למחבל לא היה עבר ביטחוני, הוא קיבל אישור עבודה, במקום בו רצח יהודים בהתקפת שנאה מחרידה. עובדים אלפי פלשתינים שכם אל שכם עם יהודים, דו-קיום המושתת על אינטרסים כלכלים עם רסיסים של ניסיונות לכבד וליצור ידידויות, והוא בדקירותיו דקר את הכילה השקופה, העדינה המשותפת בין יהודים לערבים.

המציאות היא של הסתה בלתי פוסקת לרצח יהודים, במציאות בה המפקד העליון, ראש הרשות הפלשתינית, מכחיש השואה ותומך הטרור, מבקר בסוכות אבלים של משפחות מחבלים, מממן את משפחתם לפי מספר הנרצחים היהודים, במציאות בה המחבל מכונה גיבור והמונים יוצאים לרחובות הערים לחלק כנאפה, בקלאווה וחלוואת, לאות שמחה על ההישג של השאהיד העושה דרכו אל שבעים ושתיים בתולותיו.

לא הייתה ציפייה לגינוי, לכעס על המעשה, להוקעת הרוצח, אבל המראה המחריד של האם שבנה רצח בני אדם, פניה קורנות מאושר כשהיא מוזגת תה למנחמיה שאינם פוסקים מלפקוד את בית המשפחה, הוא מחריד לא פחות. ביתה עוד ימים אחדים ייחרב, משכורת גבוהה תופקד לחשבונה בכל חודש על-ידי "הפרטנר", כיכרות יישאו את שם בנה המחבל, תמונותיו יעטרו את קירות מחנות הפליטים, והוא ייכתב כגיבור בספר הזהב הפלשתיני.

מראה האם, מראה אוהל המנחמים, מראה הכנאפה, מראה פרצופי השמחה. ליבי מתכווץ, החמלה מפנה מקומה להרהורים מדכאים על הסיכוי שלנו לחיות יחדיו בשלווה, בקיום. למחרת הרצח, עברתי כמנהגי מול העובדים מיאמון מג'נין מזבבדה. הכרחתי את עצמי לא להביט בהם, להביט אל השמש הזורחת העולה מולי, עוד יום חדש הגיע, רק המציאות אינה חדשה, אינה משתנה.