זהות אישית

נקודת התורפה הבולטת של הדמוקרטיה היא העובדה שלצד עקרונות הדמוקרטיה וכלליה, אין לה מוסר אינהרנטי לבחינה ערכית מוסרית של ההחלטות המתקבלות באופן דמוקרטי. על התורפה הזו עמד קאנט ועמדו גם מקימיה ומייסדיה של הדמוקרטיה הישראלית. ערב הקמת המדינה רשם בן-גוריון ביומנו: "אני בעד דמוקרטיה יהודית - 'המערבית' לא מספיקה... יש לנו תוכן [תרבותי מוסרי] יהודי מיוחד שצריך להיות נחלת העולם".

היותה של ישראל דמוקרטיה נראתה לבן גוריון פרט מובן מאליו, ולכן הוא השמיטו ממגילת העצמאות. מנגד, את היותה יהודית - תרבותית ערכית (לא הלכתית), עם מוסר מדינתי שערכיו נגזרו מ"מוסר הנביאים", הוא הדגיש ואף פרט בהכרזה את ערכיו המכוננים. "מוסר הנביאים' יחד עם המורשת היהודית, ההיסטורית והספרותית שהוטמעו בחינוך החילוני, היו המכנה המשותף שחיבר דתיים וחילוניים וחולל סולידריות חברתית גבוהה.

׳חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו׳, שמציין את זיקתו למגילת העצמאות, העניק למגילה מעמד משפטי של חוקה, ו"למוסר הנביאים", שמוזכר בחוק ובמגילת העצמאות, העניק כדברי השופט ברק, מעמד של חוק-על ומגדלור מוסרי לחקיקה ולהכרעה בשפיטה: "צריך לקחת בחשבון ערכים... לא מדובר בערכים של השופט, אלא בערכים של החברה... ישנם ערכים שנקבעו במסמכים של המדינה עצמה. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - מי המציא? לא אני. זו הכנסת בחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', והאב הרוחני של המושג הזה הוא הרב יצחק לוי שהיה חבר ועדת חוקה... הערכים שאני מפעיל הם לא ערכים מחוץ למשפט, אלא ערכים בתוך המשפט. הכרזת העצמאות היא בתוך המשפט כי חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' אומר שהוא מבוסס על הכרזת העצמאות".

אך מילים לחוד ומעשים לחוד: מאז חקיקתו (1992), במקום לפרש את חוק היסוד וערכיו לאור "מוסר הנביאים" ו"התוכן היהודי המיוחד שצריך להיות נחלת העולם", הוא מפורש לאור ערכי הדמוקרטיה המערבית הליברלית-אירופית - זו שבן גוריון כתב עליה ביומנו (בלשון המעטה ולפני שהיא נהפכה לפרוגרסיבית) שהיא "לא מספיקה".

כפל הלשון במשפט הישראלי החל כבר ב-1980 כאשר חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, ביטל את התלות של המשפט הישראלי במשפט האנגלי וקבע במקומו מקורות משפט משלימים אחרים. השופט ברק, לא שלל פנייה למשפט העברי שהוא כדברי הלל "האידך זיל גמור" שבלעדיו המוסר העברי חלול, אך הוא לא היה מוכן לתת לו מעמד בכורה ואפילו לא מעמד שווה למקורות המשלימים, אלא מעמד של מקור השראה בלבד.

תהום רעיונית

המקור העברי נדחק עוד יותר כשבתום 'המלחמה הקרה' "המקורות המשלימים" והמערב בכלל ובכלל זה ישראל, נכבשו על-ידי גרסתו הפרוגרסיבית של הליברליזם האירופי. המשפטן פרופ' מאוטנר מציין בפרסומיו שהמשפטנים בישראל לקחו על עצמם להיהפך כהגדרתו "לסוכנים הראשונים במעלה להטמעת הליברליזם [האירופי] בתרבות הישראלית". את בג"ץ מאוטנר מגדיר כמי שמשמש כ"סוכן בה"א הידיעה להטמעת ערכים ליברליים בתרבות הפוליטית של המדינה".

למהפכת החרות היהודית ולמהפכת החרות האירופית המודרנית יש שתי מטרות זהות: שחרור האדם מעריצות פוליטית ומחשבתית, אך מעבר לכך פרוסה ביניהן תהום רעיונית עמוקה.

תרבות החרות היהודית נגזרת מהנחת יסוד אובייקטיבית שלפיה שעבוד האדם נגרם בגלל אי-השוויון המולד בין בני האדם והעובדה שבניגוד לבע"ח אחרים, האדם נוצר עם רצייה ויצרים חסרי גבולות מתוכנתים. כדי למנוע דרוויניזם חברתי היהדות מטילה על הפרט אחריות לנשיאה בחובות להגבלת התנהגותו ולדאגה לקיום הזולת. מילוים נועד לחולל "צדק חברתי" - מענה מעשה אדם, לאי-הצדק שגורם אי-השוויון מעשה הטבע. שוויון בפני החוק הוא ערך מכונן, אך החוק עצמו לא נועד ליצור שוויון, אלא צדק: פיצוי החלש על תורפותיו המולדות, באמצעות מיסוי רווחיו של החזק המושגים הודות לחוזקותיו המולדות. הצדק נועד ליצור בין בני האדם הרמוניה כמו זו ששוררת בין גורמיו הבלתי שווים והשונים של הטבע. הרמוניה חברתית היא מפתח להשגת שלום - תכלית "מוסר הצדק" היהודי והערך המכונן העליון שלו.

תרבות 'החרות' (למעשה 'החופש') האירופית היא שונה בתכלית. היא נגזרת מהנחה סובייקטיבית לפיה האדם הוא טוב וייעודה הוא לחולל, חרף אי-השוויון המולד בין בני האדם, "שוויון חברתי" באמצעות השבה שוויונית של זכויותיו הגזולות של "הפרא האצילי" (רוסו); זהו האדם המלקט שחי בניתוק חברתי, לא הושפע מאי-השוויון המולד בין בני האדם ושאר פגמיו המולדים ולכן היה עתיר זכויות וחופשי לחלוטין מאחריות למילוי חובות כלפי זולתו.

מהפכת החרות העברית שנועדה לחולל צדק חברתי, מציידת את האדם ב"מפת דרכים" סדורה שערכיה המוסריים נגזרו מהחוקים שיוצרים את ההרמוניה בין גורמיו הבלתי שווים של הטבע במטרה ליצור הרמוניה דומה בין בני האדם וגם בינם לבין הטבע וחוקיו; הערך המכונן "ואהבת לרעך כמוך" לדוגמה, נגזר מהזולתנות התועלתנית הסימביוטית שבטבע שבלעדיה, לא הדבורה ולא הצמח שמפרחיו היא ניזונה ובזכותה הוא מופרה, היו יכולים להתקיים.

מנגד, המהפכה הליברלית המערבית מציידת את האדם ברעיונות סובייקטיביים מתחלפים להשגת "שוויון חברתי" בין בני אדם שהטבע יוצר בלתי שווים ולכן הם אוטופיים. במאה הקודמת הרעיון ליצירת שוויון (אחידות) קנייני-כלכלי שהתגלגל למלחמת העולם השנייה ולמלחמה 'הקרה'; במאה הזו הרעיון ליצירת שוויון (אחידות) זהותני שכדי לחוללו מטושטשים במרץ גבולות תרבותיים, לאומיים, מדינתיים, לשוניים ומגדריים שיצרו הטבע והיסטוריה אנושית של אלפי שנים. אין לטעות, כמו הליברליזם היהודי, גם האירופי רגיש לאי צדק חברתי, אך התגובה למאמציו ליישבו בשוויון, במקום בצדק, הם אסונות חברתיים עצומים.

פסקיה שמרנית

בהשפעת המאמץ להטמעת ערכי הליברליזם האירופי, ׳חוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו׳ שנועד לחולל "צדק חברתי" ברוח "מוסר הנביאים", מנוצל על-ידי המערכת המשפטית לקידום שוויוני של זכויות פרט כדי לחולל "שוויון חברתי". הדבקות המשיחית בפיזור שוויוני של זכויות אדם שאינן מגובות במקביל במאמץ חינוכי וממשלי לנשיאה באחריות למילוי חובות ובאכיפתן הקפדנית, מחוללת בישראל, כבדמוקרטיות ליברליות מערביות נוספות אנרכיה חברתית שכדי לדכאה, כפי שצפה במאה ה-19 אלכסיס דה טוקוויל ואכן קרה במאה הקודמת, תיפגע בהכרח החרות: "בני האדם ביקשו להיות בני חורין בשביל לעשות עצמם שווים, אך ככל שהיטיבו לבסס את מעמדו של השוויון, בסיועה של החרות, כך הפכה החרות עצמה לדבר שקשה להשיגו".

העובדה שחוק שנועד ליצור צדק, מפורש פעם ברוח המחוקק ופעמים רבות כדי לקדם את תרבות השוויון, חוללה בישראל אי-שוויון משפטי ואי ודאות משפטית: מי שמצפה ל"צדק חברתי" שעשייתו מחייבת הישענות על המשפט העברי, עלול לקבל פסיקה ליברלית אירופית שנועדה לקדם "שוויון חברתי"; מאידך-גיסא, מי שמצפה ברוח התקופה ל"שוויון חברתי", עלול לקבל ברוח החוק, פסיקה שמרנית שעלולה להפתיע ולאכזב גם אותו.

אי השוויון שנוצר בפני החוק בגלל פרשנותו לאור שני מקורות תרבותיים שמתנגשים זה בזה חזיתית, השליך את החברה הישראלית, שידעה תמיד מתחים חריפים, לבין מלתעותיה של התנגשות תרבויות הנטינגטונית.

מתקפת-נגד חקיקתית לא תחלץ את ישראל מהמשבר הלאומי הכבד שההיחלצות ממנו מחייבת לפתוח בדיון דמוקרטי סדור לברור זהותה היהודית הערכית (לא הדתית) של המדינה. בעניין זה ראוי לזכור את עמדתו של ביאליק ששלל את "הנהייה החקיינית אחר אוניברסליות הנקנית במחיר ויתור על הזהות האישית ועל התרבות הלאומית".

כנגזר מסמכות החנינה שמונחית על-ידי שיקולים מוסריים, בעניין ערכי המדינה, הנשיא עומד מעל לשלושת הרשויות. מתוקף סמכות זו, הנשיא יכול להציע הקמה של ועדה נשיאותית לאומית שתגבש בהנחייתו מצע לדיון דמוקרטי על "ערכיה של מדינת ישראל". על המצע יהיה לפרט את מהות ערכי המדינה הקבועים במגילת העצמאות ובחוק היסוד הראשון, להסביר את שונותם מהליברליזם האירופי ולהציע ברוח הרמב"ם "שביל זהב" ערכי מגשר בין התרבויות. חובה לזכור, שחרף התהום הרעיונית ביניהן ושרשרת רעיונות השוויון האוטופיים הכושלים, ל"מערבית" יש מטרות הומניסטיות דומות והישגים הומאניים כבירים כדוגמת שינוי היחס למיעוטים, ללהט"בים ולנשים. התעלמות מהם, היא במבחן ערכי מוסר הצדק היהודי, בלתי מוסרית בעליל.

בהמשך, תוכל "ועדת הנשיא" ללוות את הדמוקרטיה הישראלית כיועצת קבועה לסוגיות הנוגעות לערכיה וכמנטרת ערכיות פעולותיה. אילו לצד אגודות רבות לניטור השלטון מבחינה משפטית, היו גם גורמים לניטורו המוסרי - ערכי, ייתכן שהתאונה התרבותית הייתה נמנעת.