אין זה סוד שבין אהרן ברק ומשפחת רבין לא שררה אהבה גדולה, וזאת עקב פרשת הדולרים הידועה שבעקבותיה נאלץ רבין ללכת הביתה בשל סירובו של ברק לסגור הפרשה בכופר.
והנה כעבור חמש עשרה שנה פגישה מחודשת:
יצחק רבין - נחוש הפעם להוביל ולנווט - חוזר לכהונת ראש הממשלה.
וברק - גם הוא כבר איננו ינוקא - שופט בשיא תהילתו וכבר נוגע בנשיאות בית המשפט העליון.
רבין עוסק במרץ באיוש משרות המפתח בממשלו. ואחת המשרות החשובות הללו היא שגריר ישראל בארצות הברית. רבין בוחר את פרופסור איתמר רבינוביץ' לתפקיד החשוב הזה, והממשלה מאשרת את המינוי.
והנה כעבור כמה ימים מתבשר הציבור כי פרופ' איתמר רבינוביץ - כמו רבין בזמנו - החזיק חשבון דולרים בארה"ב ללא היתר ושילם כופר בשל כך. אחד מחברי הכנסת דורש מהממשלה שתבטל המינוי של רבינוביץ' בשל העובדה שהינו - כך הגדרת החוק - "בעל עבר פלילי". הממשלה דנה בדרישתו של חבר הכנסת ומחליטה להביע אמון מלא בפרופ' רבינוביץ', וקובעת שהמינוי ישאר בתוקף.
חבר הכנסת עותר, אפוא, לבג"ץ שיבטל הוא את מינוי האיש של רבין. בג"ץ מחליט בצו ביניים לעכב המינוי עד לדיון בעתירה לגופה.
או אז, העיתונאי טומי לפיד - במאמר רווי פפריקה - מגיב על החלטת העיכוב של בג"ץ ומלגלג כי:
-
"בג"ץ מוכיח שוב כי בישראל פועלות שתי ממשלות: ממשלה אחת היא זו שנבחרה על-ידי הכנסת; הממשלה השנייה נקראת בג"ץ. רוב העניינים מוכרעים על-ידי בג"ץ. פה ושם גם ממשלת רבין מנסה להתערב בעניינים. בדרך כלל ללא הצלחה. אבל היא משתדלת".
המינוי של רבינוביץ' מעוכב כמצוות בג"ץ ומתמנים השופטים שידונו בעתירה, ובראש הרכב השופטים - איזה עולם קטן - אהרן ברק.
נשאלת השאלה - ולפני שיתברר מה שקרה בהמשך - האם היה לברק מה לחפש בתיק הזה? שהרי ראינו כבר שהבחירה של השגריר בארה"ב נעשתה על-ידי רבין. כלומר שהעתירה לבג"ץ היתה, בעיקרה, כנגד רבין וכנגד שיקול דעתו. ולכן השאלה, האם - לאור כל משקעי העבר ביניהם - ראוי היה שברק ידון וישפוט בתיק שרבין הוא בעל עניין עיקרי בו? מה עוד שברקע העתירה מתגלגל סיפור של דולרים ללא היתר. עננה כבדה של דה ז'וו שטה באוויר.
מכל מקום, ימים ספורים לאחר הגשת העתירה מחליט בג"ץ לדחותה, ומינוי רבינוביץ' מאושר. השופטים מודיעים כי נימוקי פסק הדין, הדוחה את העתירה, יפורסמו במועד אחר. פרופ' רבינוביץ' - שעבר תקופת המתנה מביכה למדי - אורז, אפוא, את מזוודותיו ויוצא למקום כהונתו. הוויכוח הציבורי שהתנהל סביב הפרשה - בתקשורת כמו גם בכנסת - משתתק באחת. ממתינים לפרסום פסק הדין המלא של בג"ץ ולנימוקיו.
עובר חודש, עוברים חדשיים, עוברים שלושה חדשים ופסק הדין - משום מה - לא מתפרסם. עוברת חצי שנה, עוברת שנה - שנה תמימה. מה קורה פה? מדוע לא מפרסמים את פסק הדין?
נכנסים לשנה השנייה. עובר עוד חודש ועוברים עוד חדשיים וכלום. מה עם סדרי מינהל תקינים? ברק אינו עוסק בקטנות. תנו לו מהפכה חוקתית!! ומה עם זכותו של הציבור לדעת? מזג האוויר לא מתאים. מתקרבים לתום השנה השנייה ועדיין - כלום.
הציבור הממתין עומד על זכותו לדעת: העיתונאי אמנון דנקנר מעיתון הארץ פונה למשרד המשפטים ומבקש לברר מדוע זה פסק הדין בעניין רבינוביץ' - דווקא הוא - איננו מתפרסם. הדוברת מסבירה לעיתונאי ביבושת כי "יש שאלות שאין עליהן תשובה".
"תשובה" מעין זו, כשהיא באה מרשות שלטונית - וממערכת הצדק במיוחד - מעוררת, איך לומר, הרהורים נוגים - אם לא מדאיגים. שהרי, התופעה של שאלות שאין עליהן תשובה מוכרת, כידוע, בדמוקרטיות "עממיות" למיניהן.
אבל עיתון הארץ אינו מוותר: העיתונאי דן מרגלית מפרסם מאמר ביקורת, ומן הראוי להביא כאן קטעים מאותו מאמר:
-
"... עתה אורבת סכנה שתפקידו המרכזי של בג"ץ בעיצוב החברה הישראלית ייהפך למיתוס מסוכן, כמעט לפולחן אישיות אליטיסטי, שאין אחריו ערעור והרהור וספק.
אמנם השיטה הנוהגת בארץ חתרה בתבונה להבטיח את אי-תלותה של מערכת המשפט בזרועות השלטון, אך מה על הבקרה?
הנה דוגמה: לפני כשנתיים הוגש בג"ץ לאסור את יציאת פרופסור איתמר רבינוביץ' לכהונתו כשגריר בוושינגטון... בג"ץ דחה את הטענה והבטיח לפרסם את הנימוקים במועד מאוחר יותר. כאשר פנה עמיתי אמנון דנקנר אל דוברת משרד המשפטים אתי אשד לברר מדוע בוששו דווקא הנימוקים בפרשת רבינוביץ', נענה שיש שאלות שאין עליהן תשובה... מי יעז לדרוש זאת מבג"ץ?... מי שחושד נושא זאת בליבו, שכן שופטי בג"ץ אינם נדרשים למסור דוח לאיש...".
עד כאן הציטוט. אבל גם הדברים החמורים הללו לא מזיזים את ברק ממחפורתו.
והרי השופט ברק עצמו אומר כי:
-
"חובת ההנמקה - שהיא מיסודות ההליך השיפוטי - יונקת את הגיונה, בין השאר, מהצורך לשכנע את הצדדים והציבור באשר להעדר משוא הפנים של השפיטה".
זאת ועוד:
השופט ברק - יותר מכל שופט אחר - מלקה פעם אחר פעם את עובדי הציבור החורגים במעשיהם ממתחם הסבירות. ובכן, על-פי אילו מבחני סבירות הוא מעכב כך את פרסום נימוקי פסק הדין? מה אמור הציבור לחשוב על בית המשפט העליון, ועל השופט ברק בפרט, כאשר - למרות כל הדברים הקשים שפורסמו לעיל - מתמיד ברק בהפרת חובתו החוקית והאלמנטרית ונמנע מפרסום פסק הדין? היתכן שהשופט ברק אינו מודע לכך שבמעשהו זה, הוא - אישית - מקעקע את אמון הציבור בבית המשפט?! היתכן שהשופט ברק אינו מודע לחשיבות אמון הציבור במערכת המשפט ובבית המשפט העליון?!
הרי השופט ברק - יותר מכל שופט אחר - אינו חדל מלהזכיר לנו עד כמה חשוב הוא אמון הציבור בבית המשפט.
די אם נביא כאן את דבריו הנרגשים באחד מפסקי הדין שלו (בג"ץ 732/84):
-
"תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית בלתי תלויה הוא באמון הציבור. זהו אמון הציבור בכך כי הרשות השופטת עושה צדק על-פי הדין...בלא אמון הציבור לא תוכל הרשות השופטת לפעול...אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם מנכסיה היקרים ביותר של האומה... הצורך להבטיח את אמון הציבור ברשות השופטת, הוא צורך נמשך. זהו "מאבק למשפט" שאינו פוסק. טעות חמורה אחת עשוייה להשחית מאמץ של שנים".
לשופט ברק גם דעה מוצקה על ביקורת ציבורית על שופטים:
"אם ביקורת צריכה להיות אפקטיבית וטובה כלפי רשויות אחרות, היא ודאי צריכה להיות אפקטיבית וטובה כלפי בית המשפט, במיוחד משום שאנחנו מבקרים את כל האחרים וישנה בעיה של מי ישמור על השומרים".
ראינו בדיוק מה עושה ברק עם הביקורת ה"אפקטיבית" הזו. ראינו גם ראינו שהביקורת החמורה שנמתחה עליו לא מניעה אותו לקיים את חובתו, כחוק, לפרסם את נימוקי פסק הדין. אין זה אלא שברק אומר לעצמו: "כלבי השמירה של הדמוקרטיה נובחים והשיירה עוברת".
פסקי דין חשובים ומלאי השראה כתב השופט ברק על חשיבותה של עיתונות חופשית וחוקרת במדינה דמוקרטית. אבל יחסו - האמיתי - של ברק כלפי העיתונות, צריך להימדד לא על-פי פסקי הדין שכתב, כי אם על-פי התנהגותו בפועל כלפיה - התנהגות שמתבטאת ביחס של זלזול גמור, אם לא של בוז.
ונימוקי פסק הדין עדיין אינם רואים אור. אנחנו כבר בשנה השלישית. עיתון הארץ התייאש כנראה. וכי מה, בעצם, הוא יכול לעשות? אין ספק: השופט ברק - יותר מכל אחד אחר - מוכיח לעיתונאים, שוב ושוב ובמשך שנים ארוכות, כי בביקורת שהם מותחים עליו - חמורה ככל שתהייה - הם טוחנים מים.
כל זאת ועוד: בענייננו המדובר הוא לא רק בזכות הציבור לדעת. ישנם, בתוך הציבור, אנשים שממתינים לפסק הדין. שהרי, חבר הכנסת שהגיש את העתירה, הן הוא צד לעניין והוא רוצה כמובן לדעת מדוע דחה בג"ץ את עתירתו.
ונזכור, שפעילותם של חברי הכנסת והדיון הציבורי סביב המינוי השתתקו באחת בהמתנה לנימוקי פסק הדין.
ואיתמר רבינוביץ', הרי ברור שגם הוא ממתין - ואולי אפילו קצת במתח - לראות איך וכיצד מתייחס בית המשפט ל"עבר הפלילי" שלו.
וראש הממשלה, הרי גם הוא - במיוחד הוא - צד לעתירה.
עכשיו כבר ברור שהעיכוב המתמשך של פרסום נימוקי פסק הדין איננו מקרי. שכן, אם גם ה"תזכורת" שקיבל ברק מהעיתון לא הניעה אותו לפרסם את פסק הדין, כי אז ברור הוא שאין יד המקרה בעיכוב. ונציין, שבמשך התקופה הזו ברק יושב ודן וכותב ומפרסם מאות החלטות ופסקי דין מנומקים. מהו, אם כן, חטאו של פסק הדין הזה בעניין רבינוביץ', שדווקא הוא אינו זוכה לפרסום?
השנה השלישית כבר בעיצומה ופסק דין - אין. אהרן ברק מתמנה לנשיא בית המשפט העליון, ועכשיו הוא כבר בעל הבית. ועכשיו, נשיא בית המשפט העליון הוא זה שמעכב - מסיבות השמורות עימו - פרסום פסק דין.
נשאלת עוד שאלה:
האם, מבחינה מוסדית, אין לראש הממשלה, ראש הרשות המבצעת, זכות בסיסית - ואולי אף חובה - לדעת לאשורן את אמות המידה המשפטיות והציבוריות, שעל פיהן בחן בית המשפט העליון - כבר לפני כמעט שלוש שנים - את שיקול דעתו כשהחליט בזמנו למנות את השגריר? אילו ערכים דמוקרטיים משרת כאן ראש הרשות השופטת כשהוא מעכב כך תחת ידו - במשך שנים - פרסומו של פסק דין הנוגע לרשות המבצעת ולעומד בראשה?!
אבל לא רק ענייני מדינה מעורבים כאן. ישנו גם רבין האיש. ורבין האיש הרי הוא גם סקרן לראות - ואף להשוות - כיצד מתייחס ברק בפסק דינו לדולרים ולכופר של רבינוביץ'. והסקרנות של רבין - וגם של אשתו - מתמקדת, מן הסתם, בעובדה שבעניינו של רבינוביץ' הוחלט להסתפק בכופר למרות שהוא החזיק בסכום גבוה יותר של דולרים מאשר רבין. שכן, ברק החליט, כזכור, שלא להסתפק בהטלת כופר על בני הזוג רבין, אלא להעמידם לדין פלילי, וזאת בהסתמכות על נוהל, שלפיו תקרת הסכום המאפשרת תשלום כופר עומדת על חמשת אלפים דולר - בעוד שבחשבון של יצחק ולאה רבין היו כעשרים אלף דולר. והנה, בחשבון של רבינוביץ' היו כעשרים וששה אלף דולר, ולמרות זאת הוחלט להסתפק בכופר ולא להעמידו לדין פלילי. ברור, אפוא, שעל פני הדברים ניכרת כאן הפליה לרעת רבין.
היתכן, אפוא, שעיכוב פרסום נימוקי פסק הדין נעוץ - בין היתר - בכך שברק מתקשה לרבע את המעגל הזה? היתכן שברק מעכב את פרסום פסק הדין מחמת זאת שבעצם אין בידו להסביר את ההפליה הזו בין רבין לרבינוביץ'? היתכן שברק חושש שפסק דין - שאין בו הסבר כזה - יעורר האשמות כלפיו על שבזמנו היפלה את רבין לרעה?
אנו מתקרבים לתום השנה השלישית.
אבל רבין לא יזכה לראות את פסק הדין. כי חלפנו כבר על 4 בנובמבר 1995.
שלום חבר,
והנה לפתע פתאום בדצמבר - יש פסק דין!! למי בכלל יש - בימים הטרופים של דצמבר 1995 - ראש לפסק הדין הזה? הבכלל יש בימים הטרופים ההם מי שישגיח בפסק הדין? ברק דחף את פסק הדין מתחת לדלת ביודעו שאין איש בבית.
ומהם נימוקי פסק הדין?
השופט ברק - כצפוי - לא מצא במקרה של רבינוביץ' חומרה שתצדיק פסילת מינויו, והוא מסיק מעצם הטלת הכופר שהמקרה לא חמור. ללמדך, שכאשר הרשויות אינן מוכנות לסגור העניין בכופר - כמו במקרה של רבין למשל - המקרה מן הסתם חמור יותר. אבל מה לעשות והשוואת הנתונים המספריים בין רבין לרבינוביץ' - מראה בעליל שמקרהו של רבינוביץ' חמור יותר מזה של רבין?
הוא שאמרנו: העיכוב במשך שנים של פרסום נימוקי פסק הדין בעניין רבינוביץ' לא היה מקרי. היו לו לברק סיבות "טובות" לכך.
כיום פסק הדין הזה שוכן כבוד בספר פסקי הדין בלא שניתן כלל להבחין כי פרסומו עוכב במשך שלוש שנים תמימות. חייבים להגיע למסקנה: פרסום נימוקי פסק הדין כעבור שנים, ובנסיבות שפורסמו - כמוהו כאי פרסום הנימוקים כלל.
כזו, אם כן, הייתה הדרך שבה הלך השופט ונשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בפרשה שהעסיקה את הציבור והכנסת. ברק החניק והקפיא את הדיון הציבורי בפרשה תוך ניצול השיטה של דחיית פרסום נימוקי פסק הדין "למועד אחר". הוא התמיד בכך למרות ביקורת קשה שנמתחה עליו - עד כדי החשדתו בהפליה. וכאשר - כעבור שלוש שנים - שיחרר ברק סוף-סוף את נימוקי פסק הדין, כבר לא היה לדבר כל ערך מעשי או ציבורי - אם בכלל היה מישהו שיבחין באטריות הקרות האלה.
ואם עיתוי הפרסום - דצמבר 95 - גורם למאן-דהוא תחושת צרבת - הוא מן הסתם לא לבד.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
