המפתח לביטול הרפורמה נמצא בידי הנשיאה חיות

נקודת התורפה הבולטת של הדמוקרטיה היא העובדה שהיא חסרת מוסר אינהרנטי לבחינה ערכית של החוקים וההחלטות המתקבלים באופן דמוקרטי. ערים לחסרון זה קבעו מנסחי 'הכרזת העצמאות' שערכיה של מדינת ישראל יהיו ערכיו האוניברסליים של 'מוסר הנביאים' שהדבקות בהם פתוחה בפני כל אזרח, גם אם אינו דתי ואף לא יהודי.
המוסר נחוץ במשפט לעשיית הדין ובעיקר לגזירתו, כדי שברוח 'חסד ואמת נפגשו - צדק ושלום נשקו', ייעשה 'משפט צדק' שיחולל שלום.

לשם עשיית 'משפט צדק' לאור ערכיה המוסריים של המדינה, נדרשת הכרה טובה של 'הדין העברי', שחוקיו ובעיקר תקדימיו מ-3000 שנות משפט, הם "האידך זיל גמור" של הלל הזקן; בלי 'הדין העברי' ערכי המוסר שנקבע ב'הכרזה' הם אוסף של מילים חלולות ושל אותיות מתות.

ב-1980 החליט השופט ברק שה'דין העברי', שבלעדיו לא ניתן לחולל צדק משפטי ברוח ערכי 'מגילת העצמאות', יהיה מקור השראה בלבד לשופטים; מקור זה העומד במעמד נמוך ממעמדם של מקורות משפט של דמוקרטיות אחרות, שערכיהן מתנגשים חזיתית בערכי 'מגילת העצמאות'.

החלטת ברק, שב-2019 הוא עצמו התנער ממנה, גרמה לכך שבמשפט הישראלי נוצרו שני סוגי שופטים: 'שמרנים' שמכירים את 'הדין העברי' ומקבלים ממנו את השראתם ושופטים 'ליברלים' -שאינם מחויבים ל'דין העברי' וגם לא בקיאים בו. שופטים אלה מקבלים את השראתם ממקורות אחרים, שחלקם מתנגשים בערכי המדינה ובחוקי היסוד שנתנו ל'הכרזת העצמאות' ותכניה תוקף של חוקה.

מיותר לציין שקיומם של שני סוגי שופטים, שמבססים את פסיקותיהם על שני מקורות משפטיים שונים, חלקם מנוגדים, הוא רמיסה ברגל גסה של העקרון הדמוקרטי המקודש "שוויון בפני החוק". זוהי תקלה זועקת לשמים, שלא הגיעה לאזנם של 'טייסי המילואים', 'יוצאי היחידות המיוחדות', 'מומחי האיסוף של 8200' וקהילות דמוקרטיות נוספות.

החלטת ברק יצרה עיוות נוסף: עקרון "הסבירות". עקרון זה מגלם את שיקול הדעת המוסרי של השופט לאור ערכים עלומים שאינם חלק מערכי המדינה, ולעיתים אף מתנגשים בהם חזיתית. זהו 'כדור בדולח' משפטי שהפך את אולמות המשפט בישראל לאולמות הימורים שבהם תובעים ונתבעים כאחד, לעולם אינם יודעים איזה סוג שופט יעלה בגורלם: 'שמרני', שמחויב לערכי המדינה הקבועים בחוק ובקיא 'בדין העברי' או 'ליברל, קרי שופט שבחר לקבל השראה ממקורות אחרים ומערכים שאינם כתובים בחוק ולכן המשפט בפניו הוא "חידה".

הפער הרעיוני שנוצר בישראל בין רוב של שופטים 'ליברלים' לבין הרשות המבצעת שנבחרה באופן דמוקרטי ומחויבות לערכים שבחוקי המדינה, גרם לקרע עמוק בין הרשויות ולאובדן המשילות.

החלטתו האדמיניסטרטיבית של השופט ברק שניתקה את המשפט הישראלי מערכי המדינה הקבועים בחוק, גם ניתקה את הדמוקרטיה הישראלית מזהותה היהודית. זוהי סטירת לחי בפניהם של האבות המייסדים שאת הסיבה לחיבורה של הדמוקרטיה הישראלית למוסר היהודי ניתן למצוא ברישומי בן-גוריון ביומנו: "אני בעד דמוקרטיה יהודית - 'המערבית' לא מספיקה...יש לנו תוכן (תרבותי מוסרי) יהודי מיוחד שצריך להיות נחלת העולם". "המערבית' לא מספיקה".

זו גם סטירה בפרצופם של אישים לא יהודים ששכנעו את העולם להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה יהודית כהערכה וכהוקרה על מוסר 'החרות והצדק' שהוא הביא לעולם. אחד מהם הוא צ'רצ'יל שבמאמציו למנוע את ביטולה של "הצהרת בלפור" כתב בפברואר 1926 כי "בתוך ההתגלות הנוצרית אנו חבים ליהודים שיטת מוסר שאפילו כאשר מפרידים אותה לגמרי מהעל טבעי, היא נשארת הנכס היקר ביותר של האנושות ועולה בערכה על הסכום של כל החכמות והלימודים האחרים. על השיטה הזאת ובאמצעות האמונה הזאת נבנתה כל הציביליזציה הנוכחית שלנו על חורבות האימפריה הרומית...השבט הנודד הזה בלתי נבדל במובנים רבים מאין ספור קהילות של נוודים, תפס והפיץ רעיון שכל גאונות יוון וכל עוצמת רומא לא יכלו להשיגו...מן הצדק שיהיו ליהודים, המפוזרים בכל העולם, מרכז לאומי ובית לאומי במקום שבו מקצתם ישובו ויתאחדו. והיכן יהיה המקום הזה אם לא בפלשתינה, שקשרים הדוקים ועמוקים מחברים אותם אליה זה יותר משלושת אלפים שנה?... (הקמת הבית) כוללת הרבה מן הטוב לעולם כולו ולא רק לעם היהודי...אני מאמין כי הקמת בית לאומי יהודי בפלשתינה תביא ברכה לכל העולם...(הבית יהווה) סמל לאחדות יהודית ולמקדש התהילה היהודית, משימה שהשגתה תביא שפע של ברכה".

קרן אור להיאחז בה בעלטה שירדה על המדינה היא הכרזתם של מנהיגי המחאה כי מטרתם היא להגן על 'מגילת העצמאות' וערכיה: זאת הוכחה לכך שלמרות שהמוחים אינם דתיים, הם מחוברים ללאומיות, לערכים ולמורשת היהודית בכל נימי נפשם, לא פחות מיוזמי הרפורמה ותומכיה. זו גם הוכחה לכך שלמרות השבר הלאומי הכבד קיים בחברה מכנה קונצנזואלי משותף שיוצרת מטרה משותפת: הגנה על 'מגילת העצמאות' וערכיה המגובים כאמור בשני 'חוקי יסוד'.

המפתח לסיום המשבר - בידי חיות

המפתח להשגת מטרה זו ולפיכך גם המפתח לסיומו המיידי של המשבר, נמצא כעת בידי נשיאת בית המשפט העליון השופטת חיות. בהחלטה אדמיניסטרטיבית לשינוי ההחלטה מ-1980, יכולה הנשיאה לחבר את הדמוקרטיה הישראלית מחדש לערכיה הקבועים ב'הכרזה' ו'בחוקי היסוד' ולבטל בכך את העיוותים המשפטיים האנטי - דמוקרטיים שנוצרו בגלל ההינתקות מהם. החלטתה תאפשר לסיים את המשבר בניצחונם של שני הצדדים: מתנגדי הרפורמה ישיגו את ביטולה, ואילו יוזמיה ישיגו את ביטול העיוותים המשמעותיים שהרפורמה שלהם נועדה לתקן.

אם הנשיאה תגבה את החלטתה בצעדים שיבטיחו שבישראל יהיה סוג אחד של שופטים (שטבעית יתחלקו למקילים ולמחמירים), סוג אחד של 'משפט צדק' וש'הסבירות' תוחלף בהנמקה גלויה של פסיקת השופט לאור ערכי המוסר המדינתי הקבוע בחוק, תיזכר חיות כמי שהפכה את ישראל בחזרה, הן לדמוקרטית והן ליהודית וגם כמי שכאסתר אחרת בתולדותינו, חילצה את ישראל ואת העם היהודי, אולי ברגע האחרון, ממלתעות אסון נורא.

הנשיאה חיות יכולה להיות סמוכה ובטוחה שצעדה יזכה לתמיכת השופט ברק, שכן בראיון עיתונאי עימו ב-2019 הוא אמר את הדברים הבאים: "(בשפיטה) צריך לקחת בחשבון ערכים... לא מדובר בערכים של השופט, אלא בערכים של החברה... ישנם ערכים שנקבעו במסמכים של המדינה עצמה. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - מי המציא? לא אני. זו הכנסת בחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', והאב הרוחני של המושג הזה הוא הרב יצחק לוי שהיה חבר ועדת חוקה...הערכים שאני מפעיל הם לא ערכים מחוץ למשפט, אלא ערכים בתוך המשפט. הכרזת העצמאות היא בתוך המשפט כי חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' אומר שהוא מבוסס על הכרזת העצמאות".