מאמרו האסטרטגי של ליאור חורב (4.5.2023)
1 איננו ניתוח מצב אלא פרשנות פוליטית-אידאולוגית על מציאות, כביכול, שבמהותה שונה מהסיפור האמיתי בו אנו חיים. בקונטקסט האירני נתונה ישראל לסירוגין באימות רב-חזיתי פוטנציאלי כבר כ-15 שנים. המלחמה הרב-זירתית ניצבת לפתחנו מאותו רגע שגילינו כי אירן החליטה על תוכנית גרעין צבאית כשהיא נחושה לממשה כחלק מתוכנית אסטרטגית להשגת הגמוניה אזורית (ועולמית?) עם גישה יבשתית לים התיכון ("הסהר העליון"). ישראל מצויה בנחיתות אסטרטגית קונבנציונאלית אינהרנטית שמקורה בא-סימטריה הבסיסית בין המדינות, חרף עוצמתה הצבאית.
מול אויב כאירן פועלים לטובת ישראל שלושה גורמים בעלי חשיבות משתנה: עוצמתה הצבאית הנשענת על ארה"ב, היותה מצויידת בנשק גרעיני ויכולות המודיעין המאפשרות לה מעקב צמוד אחר התפתחויות באירן והיערכות לקראתן. חסרונותיה האינהרנטיים הם: ממדיה הפיסיים, מספר האוכלוסין, נחיתותה הכלכלית ואופי המשטרים והאוכלוסיות בשתי המדינות.
2 א-סימטריה זו הותירה בידינו בתחילת התהליך מרווח זמן ניכר - למעלה מ-10 שנים - לפעולה נגד האסטרטגיה האזורית של אירן ולגייס מערך תומך אזורי ובינלאומי (בעיקר אמריקני) לבלימת תוכניתה. תוכנית הפעולה חייבת הייתה להיות זהה לתוכניות הפעולה שהופעלה מול עירק וסוריה: השמדת תשתיות, חיסול הכוחות המניעים את המהלך האסטרטגי וקיבוע עובדת הנחישות הישראלית בתודעת אירן כך שלא תניח לה לחזור לתוכנית גרעין פעילה. (המציאות שנוצרה בעירק ובסוריה אחרי חיסול הכורים הגרעיניים שלהן). המדיניות הנחרצת שננקטה במדינות אלה הוכיחה את עצמה ולכן הייתה חייבת להדריך את המדיניות הישראלית גם מול אירן בהתאמה לשונות בין המקרים.
למזלה הרע נתקלה ישראל בממשלו הדמוקרטי העוין של אובמה ובטרם הזדרזה והשכילה לפעול באירן, "טורפדה" על ידו בתרגיל ההסכם משנת 2015. משלא הצליחה להעמיד מול "הפתרון המדיני" חלופה צבאית מעשית, נגזר עליה להתפתל בדרך הקשה עד שארה"ב תחליט לפעול נגד הקונגלומרט האטומי האירני (ותשלב או לא תשלב אותה בכך) או להחליט לפעול בגפה בתנאים של חוסר ברירה ובהסתכנויות חמורות הרבה יותר מבעבר. זהו המסלול בו אנו נמצאים עתה. חסרונו הוא שתוכנית הגרעין לא נעצרה והתקלות שחוללה בה ישראל ייתכן שהאטו מעט את התקדמותה, וסייעו לבנות בזמן שחלף את הזרוע השנייה של המלקחיים שאותה עתידה אירן להפעיל בהחלטתה לקבע את עובדת היותה מעצמה גרעינית אזורית.
הרושם המתקבל ממעקב ממושך אחר ההתנהלות הישראלית הוא שמחצית העם מחפשת עצמאות אסטרטגית נגד אירן ומוכן הסתכן ואילו המחצית השנייה "סומכת על ארה"ב", אך למעשה בורחת מהעימות האמיתי ההולך ומתהווה סביבה. מקור הבדלים אלה הוא אידאולוגי-תודעתי: במישור אידאולוגי מדובר על נטישת הציונות טובת "השתלבות" במרחב.
3 ואילו המישור התודעתי מתבסס על ההנחה שמותר (או "חובה") לסמוך על ארה"ב חרף סימנים מדאיגים ובעיקרם יציאתה מאזורנו ונטישה "כרונית" של ידידיה.
אירן מתנהלת בחוכמה ובתכנון ארוך-טווח. "ההברקות" המבצעיות הישראליות המכות נקודתית בתוכנית הגרעין שלה ומעכבות אותה מעט, אך אינן עוצרות את שתי תוכניותיה האסטרטגיות המרכזיות המשלימות זו את זו - השגת גרעין וקשר יבשתי לים התיכון. בשולי האיום הכפול הזה מתבהרת העובדה שעם הפיכתה למעצמה גרעינית, יחל מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון משולב באיום קונבנציונלי. המשבר הפוליטי הפנימי האחרון בשאלת הרפורמה המשפטית הוסיף ספקנות וחוסר ביטחון בקרב הציבור ביכולת של המנהיגות הלאומיות שלנו פתרון ריאלי לאיומים המורכבים הללו.
ליאור חורב טועה טעות גסה בטענה לפיה הרפורמה המשפטית הינהה "קריאת תיגר על האתוס היסודי". זהו ציטוט מפי חסידי האנרכיה אך לא תרגום קוהרנטי או מעשי של תוכנית הרפורמה, ולכן הופעתו שוב בימים אלה היא מעשה שעל גבול הבגידה.
4 המערך הקונבנציונלי שמכינה אירן סביב גבולותינו מורכב ומאיים לא פחות מהארגונים הפנימיים המאיימים על הליבה האזרחית שלנו. על ישראל להפנים שאם נקלע לעימות פנימי-חיצוני משולב ורב זירתי, "הנכבה" של 48 תהיה משחק ילדים לידו ותאיים בין היתר גם על הסכמי שלום קיימים. אני סבור שאירן מודעת לכך ובונה על כך את מהלכיה הראשיים. בשיקולים הגיאו-אסטרטגיים הגלויים היא אינה שוגה מהותית ומתגברת היטב ומהר על שגיאות מינוריות. מול שיקולים אלה, לפי שעה, לא פיתחה ישראל מענים משכנעים. נותרת בידנו רק ההפתעה האסטרטגית הסמויה כמרכיב שביכולתו לשנות תהליכים אזוריים. כאן ניצב סימן השאלה הגדול והציבור הישראלי נתון באפילה שבין כושר תחכום מרשים לבין הוכחות-עבר שאין היא חסינה מפני כשל פטאלי.
ממשלת הימין אינה הומוגנית כפי שגורס חורב. העדר ההומוגניות בה אינה נובע ממחלוקת ציונית אלא מההבנה בדבר מהותה של מדינה יהודית ודמוקרטית - שאלת-יסוד במשבר הפנימי האחרון. עד כה, אפילו בדיונים בבית הנשיא - ככל שאלה נחשפו לציבור - אינני מתרשם שהמתדיינים מודעים למשמעות העמוקה של שיח בסוגיה זו החשובה בהרבה משאלת ההרכב האישי של שופטי העליון. זו חזרה לדיון על קיבוע זהותה הלאומית של מדינת-ישראל על-פי פירוש מוסכם של מגילת העצמאות - ז"א: מי אנחנו ולאן אנו הולכים כקולקטיב - שלפי שעה איננו קיים.
מלחמה רב-זירתית איננה שאלה של "אם" אלא של "מתי". טיפול בארגון כג'יהאד האיסלאמי, הוא "קירצוף המעטה החיצוני של האיום הכולל". ישראל לא תוכל להתמודד עם 5-6 זירות שכולן תצויידנה באלפי טילים (ובעתיד מעט יותר רחוק גם עם כאלה בעלי ראשי-קרב מתפצלים) שכולן תוכלנה לשגרם לעברנו בתאום מוקדם של פיקוד מרכזי אחד. אנו יודעים מדיווחים שונים (למשל: פרסומי מכון "ממר"י", בירושלים) שאירן חותרת להחליף את הכוחות האיסלאמיים ה"חונים" לאורך גבולותינו בכוחות הסרים למנהיגותה. כוחות אלה יצוידו ויתודרכו לפעול בסטנדרט אחד וכך יהיה גם בסוריה אם תישאר בהשפעתה. המב"מ שמנהלת ישראל כבר מספר שנים אינו מונע תהליכים אלה ולא יוכל למונעם גם בעתיד. כאן מתחייבת אסטרטגיה אחרת וחופש הפעולה קיים במלואו כל עוד לא הגיעה אירן לגרעין צבאי.
המב"מ הוא האספירין לאוזלת היד הצבאית של ישראל אבל איננה שבירת מעגל האיום ובוודאי לא לאורך זמן. הנחת העבודה הישראלית חייבת להיות שאירן גרעינית תהיה מורתעת ע"י ישראל גרעינית. אך באותה מידה - אם לא מיד אז לאחר זמן-מה - גם תרתיע את ישראל ותנתב אותה ללחימה א-סימטרית שבה תהיה נתונה ישראל בנחיתות קשה בכל הפרמטרים המרכזיים (שטח, אנשים, כושר ספיגה, יכולת העברת הלחימה אל שטחים מיושבים של האויב וכו'). במצב זה העורף האזרחי הישראלי שברובו איננו מוכן לכך מנטלית יוכה קשות. מבצעי סרק בנוסח המבצע האחרון נגד הג'יהאד בעזה ועשרת המבצעים שקדמו לו לרבות אלה נגד החמאס או הרש"פ הם ברכה לבטלה.
כשם שאירן פועלת בשיטתיות בבניית מעטפת האיומים סביב ישראל, על ישראל לעשות כך מול ההערכות המרחבית שלה. המב"מ איננה פתרון ואף פעם לא הייתה יותר מתרגיל בקניית זמן ולמעשה תרגיל הונאה מול הציבור הישראלי שאיפשר בין היתר את מחזות הפילוג בעם בחודשים האחרונים.
על ישראל ליצור מרחבי שליטה צבאיים סביב גבולותיה הנוכחיים בדומה למצב הקיים בסיני (אזורים מפורזים בריבונות המדינות הגובלות, בתנאי שישארו כאלה). גבולותיה הנוכחיים אינם ברי-הגנה אם איננו מבליעים ומעלימים מן התודעה את הנזקים שיספוג העורף בלחימה ממרחקים קצרים אלה. הניהול האסטרטגי של אירן מחמיר איומים אלה במהירות עד למצבים שלא ידענו כמותם אחרי מלחמת ששת הימים ולא נערכנו מולם מאז. התחזקותה היחסית של ישראל כבר אינה מספקת משום שמניעת מלחמה נגדה מחייבת עוצמה מרתיעה ואילו התנהלותנו משדרת את ההפך הגמור. השבר החברתי הפנימי מהווה סדק חמור בעוצמה הלאומית שמשדרת ישראל ומקרב מלחמה בתנאים שאינם רצויים לנו.
אם לא תשכיל ישראל לפרק את עניבת החנק סביבה ע"י לחימה שיטתית בכל אחת מהחזיתות בנפרד - בעיתוי נוח לה ובבלימת האיום המתפתח בה ללא הגבלת זמן - תושלם טבעת החנק סביבה עוד בקדנציה הנוכחית של הממשלה ואולי אפילו של נשיאות ביידן בארה"ב.
המבצע בעזה חייב להסתיים בהבנה מינימלית עם חמאס שלא תהיה עוד הפרדת אחריות בינו לבין הג'יהאד. בהיותו בעל הבית בעזה אחראי הוא על כל מה "שיוצא" ממנה ולכן גם על כל מה "שיכנס" אליה. זו עמדה שחייבת להוביל למצב חדש בו ייאלץ לבחור בין שליטה אזרחית על עזה מפורזת וויתור על פח"ע נגד ישראל (לרבות באיו"ש) לבין איבוד כל נכסיו. בעימות הראשון הבא על ישראל להתחיל בדחיקת הפלשתינים מצפון הרצועה למרכזה ודרומה באמצעות הרס שיטתי מהאוויר של התשתיות בצפון כמענה על כל מעשה עוין נגד ישראל בחסות חמאס.
