הרשימה של אדרת על אלטלנה: מיחזור שקרים והפצת שנאת חינם

זה זמן רב לא נתקלתי גם ביומון הארץ ברשימה שכל כולה ספוגה שנאה ושקרים כמו זו של העיתונאי עופר אדרת בפרשת "אלטלנה", אניית הנשק של האצ"ל ע"ש זאב ז'בוטינסקי. זאת למרות שטרם פרסומה הוא קיבל ממני הפניות למספר מקורות, אך העדיף, מטעמו שלו, להסתמך על גורמים שאין הוא טורח לציין את שמם.

ב-14 ביוני 1948, שלושה ימים לאחר הפלגת "אלטלנה" לדרכה מנמל פורט דה בוק בצרפת לכיוון מדינת ישראל, נוצר קשר עם המטה הזמני של האצ"ל בארץ אשר פעל באישור הממשלה הזמנית. מנחם בגין מעדכן מיד את נציגי הממשלה הזמנית: ישראל גלילי, רמ"א ה"הגנה" (עד 3 במאי) ולמעשה סגן שר הביטחון ולוי אשכול, מנכ"ל משרד הביטחון, על האונייה שבלב ים ומבקש הוראות לגבי ההמשך...

השניים נפגשו עם חברי מטה האצ"ל אחר חצות (15 ביוני) וקיבלו דוח עדכני על האונייה ותכולתה מאריה בן-אליעזר, שהגיע מספר שעות קודם לכן במטוס מצרפת. הם הודיעו שאין בסמכותם לתת תשובה ברגע זה והיא תינתן למחרת (למעשה, בו ביום) עד שעה 10:00. ואכן, במועד שנקבע הודיע גלילי טלפונית לבגין: "החלטנו שעל האונייה לבוא, ובמהירות האפשרית".

הודעה נמסרה למפקד האונייה אליהו לנקין, והאונייה מופנית לפריקת מטענה לחוף כפר ויתקין. משמע, "אלטלנה" הגיעה לחוף כפר ויתקין לא בגלל טעות בניווט, אלא על-פי הוראת ממשלת ישראל ובאישור משרד הביטחון.

בין 15 ביוני ועד להגעת האונייה לחופי הארץ, התקיימו דיונים בין נציגי הממשלה הזמנית לבין נציגי מטה האצ"ל לגבי העברת הנשק והאונייה לצה"ל. סוכם על הקצאת 20% של המטען לגדוד האצ"ל בירושלים, שטרם נכללה בתחום מדינת ישראל. לפי ההסכם בין נציג האצ"ל חיים לנדאו לבין יצחק גרינבוים, שר הפנים, שהשתתף בכל השיחות מטעם הממשלה הזמנית עם האצ"ל, נקבע כי "בהסכמתה (של הממשלה) לבואה של האונייה הסכימה למעשה להעברת כלי הנשק לארגון העצמאי (של האצ"ל) בירושלים" (שמואל כץ, יום האש, "קרני" תל אביב 1966, עמ' 408).

בשלב זה כבר הוקמו בצה"ל שני גדודים של האצ"ל (מתוך שישה) על-פי הסכם השתלבות האצ"ל בצה"ל מיום 1 ביוני 1948 ולפיו נקבע שגדודי האצ"ל בצה"ל יתגייסו על נשקם. בשלב זה מדובר על הגדודים: 57 בחטיבת "גבעתי" ו-35 בחטיבת "אלכסנדרוני". (גדוד שלישי בפיקודו של יצחק פרידמן כבר היה בשלבי הקמה). בשלב זה, לא הייתה הסכמה בנקודה זו של העברת נשק ליחידות האצ"ל האמורות להשתלב בצה"ל.

לפי בגין, "ומשלא הגענו להסכם בנקודה זו, היחידה שלא הוסכמה, שוב נאמר לי בטלפון, על-ידי נציגו המוסמך (ישראל גלילי) של שר הביטחון (בן -גוריון): אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בהורדת הנשק. לא נאמר: אם כך, אנו מבטלים את הסכמתנו לבואה של האונייה, שהייתה עדיין מהלך ימי שייט מן החוף; או, אם כך, אל תבואו לכפר ויתקין, הצבא יגיע לשם ויטפל בפריקה... אתם, נאמר לנו, יכולים לפרוק, אנחנו לא נעזור לכם"(מנחם בגין, 'תשובה למר בן-גוריון ולשר ישראל גלילי', מעריב, 1 באוקטובר 1971).

מכאן, אל החוף הגיעו בידיעת הממשלה ובהסכמתה כמאה איש בלתי מזויינים, בחלקם סבלים ונהגי משאיות. ובהדגשה: שום חייל מגדודי האצ"ל בתוך הצבא לא הוזמן לכפר ויתקין. כל הפעולה נשמרה בסוד לפי בקשת נציגי הממשלה.

בחוף כפר ויתקין הורדו מן האונייה תשע-מאות העולים, ללא כלי נשק, ונשלחו באוטובוסים ובמשאיות למחנות בהשגחת נציגי הממשלה. במשך הלילה פרקו הסבלים שנשלחו על-ידי מטה האצ"ל, בשלב מסוים, בסיוע חברים מכפר ויתקין ואחרים, נשק וציוד רב. הכל נערם על החוף באופן מסודר. לדברי בגין, "אפילו כלי אחד לא הועבר מן החוף, במשך היממה, בה עדיין לא הוקפנו צבא. יש לכך עדות רשמית".

בישיבת הממשלה הזמנית שהתקיימה ביום שלישי, 22 ביוני 1948, בתל אביב אישר זאת בן-גוריון. לשאלת שר החוץ משה שרת: "הידוע לך מה גורל המטען של האונייה?" השיב ראש הממשלה ושר הביטחון: "נפרק רק חלק קטן (20% - י"ק). רוב המטען עדיין נמצא באונייה" (שלמה נקדימון, אלטלנה, הוצאת עידנים מהדורת ידיעות אחרונות, ירושלים 1978, עמ' 260). אולם לפי דברי הסילוף של אדרת: ... "על-פי עדויות מהשטח, רוב הנשק הגיע לבסוף לצה"ל". רק הנשק שנפרק בחוף כפר ויתקין.

אבל 80% מהנשק ומהתחמושת, לרבות הנשק הכבד, 50 מרגמות 81 מ"מ, 5,000 פצצות מרגמה, 250 מקלעי 'ברן', 5,000 רובים בריטיים 'ליאנפילד' (3,000,000 כדורים), עשרות טונות של חומר נפץ, חדר ניתוחים חדיש ומשוכלל, רפואות ותרופות, לרבות סמי הרדמה שיכלו לצייד כמה בתי חולים בארץ, לרבות פניצילין שבאותם ימים היה יקר המציאות, לביצוע ניתוחים - שקע בים מול תל אביב.

כן היו על האונייה 150 מקלעים גרמניים "שפנדאו" (לפי לנקין) ולפי עדות סגן הרמטכ"ל הצרפתי, הגנרל קודרו לקצין חוקר במשרד ההגנה הצרפתי (נובמבר 1949), היו על האונייה: 50 בזוקות (מטולי רקטות נ"ט) ו- 10 כלי רכב משוריינים. "כל הנשק היה חדיש ונמסר לנו באריזתו המקורית, כפי שיצא מבית החרושת". ועוד: הנשק "הובא אל אנייתנו על-ידי הצרפתים ונמסר לידינו בדרך רשמית, על יסוד הסדר עם השלטונות הצרפתיים בפריז" (אליהו לנקין, ספורו של מפקד אלטלנה, הוצאת הדר, תל אביב 1967, עמ' 277). הכל ירד לטמיון במצולות האיבה בחוף תל אביב.

לגבי מה שאירע בחוף כפר ויתקין ותל אביב, ציין בגין: "שום איש אצ"ל לא פתח באש, לא בכפר ויתקין ולא בחוף תל אביב, מול אותו רחוב פרישמן. בשני המקומות ובאחרים, נפתחה אש עלינו בלא אזהרה מוקדמת" (בגין, תשובה למר בן-גוריון ולשר ישראל גלילי, מעריב, 1 באוקטובר 1971). מכאן, שאם לפי הודעת הממשלה הזמנית, נהרגו בתקריות עם "אלטלנה" שלושה חיילי צה"ל, הרי שהם לא נהרגו מירי של אנשי אצ"ל.

עובדה היא שהשלטונות לא עצרו חשודים בהרג חיילי צה"ל והעמדתם לדין. בחוף כפר ויתקין נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל שהיו לא חמושים: אברהם עודד, מנדל קאופמן, שלמה קוטנובסקי ודב קלנר. שלושת האחרונים היו ניצולי שואה. שני "חיילי צה"ל" נהרגו.

חיים משה כץ היה ניצול שואה. על נסיבות הריגתו כתוב בצורה מעורפלת: "בתקופת הפוגה א', בחזית כפר ויתקין (נגד הפורשים מביאי 'אלטלנה') ביום 22.6.1948" (יזכר - פרשיות חייהם ומותם של הנופלים במלחמת הקוממיות בישראל, משרד הביטחון ה'תשט"ז - 1955 (1956 -י"ק), עמ' 435). ראוי לציין, שבספר זה של מדינת ישראל (משרד הביטחון) לא פורסם על חללי אצ"ל ולח"י במרוצת כשני עשורים. ולגבי המשפט שנוסח בעניין נפילתו של כץ הוא שקרי ומסולף.

אלטלנה באה לחוף כפר ויתקין על-פי דרישת הממשלה ובאישור משרד הביטחון. ואילו האצ"ל כבר לא היה קיים, למעט בירושלים שם קם צה"ל רק ב-1 באוגוסט 1948 ובמועד זה לא כלל את אצ"ל ולח"י וגם לא את הפלמ"ח.

לגבי הקורבן השני: יעקב פריד, נכתב: "עם פרוץ הקרבות השתתף בכמה פעולות בסביבות תל אביב ובאחת מהן, ביום ט"ז בסיון תש"ח (23.6.1948), נפל" (שם, עמ' 671). אין כל אזכור לאצ"ל. או אולי האצ"ל והערבים הם לפי ספר "יזכר" של ממשלת ישראל ומשרד הביטחון בשנת 1956 מצויים בצד אחד של המתרס - האויב?

בצומת בית דגן נהרגו ביום י"ד בסיון תש"ח (21 ביוני 1948) שני חיילי צה"ל מגדוד 57 של האצ"ל בחט' "גבעתי": צבי רייפר וויקטור בן-משה. תולדותיו ופרשת חייו של זה האחרון, חסרים. אין יודעים אף את שמות הוריו. קשה גם לקבוע אם הוא ניצול שואה או לאו. הוא דווקא נהרג על-ידי אנשי ה"הגנה" שפתחו לעברו ולעבר חברו רייפר באש והרגום.

רייפר, ניצול שואה. "במסגרת גדודי האצ"ל התגייס לצה"ל וכחייל בצבא נרצח" (זכרם נצח, ספר יזכור לגבורי הארגון הצבאי הלאומי, תל אביב, איגוד למען שיקום לוחמי חופש, תשי"ט, עמ' 153). בזכות משפחתו, אשר תבעו את צה"ל ומשרד הביטחון לדין ולבסוף זכו במשפט וצה"ל נאלץ לכלול אותו בין חללי צה"ל. לחברו לגורל לא היו אבא או אימא ורק שנים רבות מאוחר הוא נכלל כמו כל הרוגי אלטלנה כחללי צה"ל שסמל המדינה מעטר את קברם.
בחוף תל אביב נהרג "חייל צה"ל" פסח וולודינגר. על נסיבות נפילתו נכתב: "נפגע מחילופי הירי בהיותו במטה הפלמ"ח הסמוך לחוף הים בתל אביב, ושבוע לאחר מכן, כ"ב בסיוון תש"ח (29.6.48), מת מפצעיו".¹ לא מצוין שנהרג מאש האצ"ל. על חוף ימה של העיר העברית היו כוחות רבים... ייתכן שנהרג מכדור תועה שנורה לעבר מטה הפלמ"ח, אם בכלל, מכוח אחר.

מאש חברי הפלמ"ח וה"הגנה" נהרגו עשרה חברי אצ"ל: חי-מיכאל (מישל) אסואיד, דן גליקמן, אליעזר וייץ, אברהם כהן, יצחק כהן, אהרן כרסנטי, דניאל לוי, איתמר ליפשיץ, דוד מטרני, אברהם סטבסקי. זה האחרון כבר עבר חמש עשרה שנה קודם מסכת של עלילת דם בפרשת ארלוזורוב.

אדרת קובע כי המובאה מפי השר אופיר אקוניס המיוחסת ליצחק רבין לפיה: "הוא (רבין - י"ק) ואנשיו הגבירו את היריות כשנודע להם שעל הסיפון נמצא בגין" - זה, לדבריו, "הפצת שקר". אבל כך בדיוק העיד רבין: "אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה'הגנה' כלפי הארגונים (במקרה זה רק לעבר אצ"ל -י"ק) ומנהיגם (מנחם בגין -י"ק) מצאו ביטויים בעוצמת האש. אינני יודע אם מנחם בגין נמצא על האונייה. אני יודע שהאונייה בוערת, שהפרשה הזאת מחוסלת ואין צורך בנפגעים נוספים. אני עושה כל מאמץ, יחד עם המפקדים האחרים, להפסיק את האש" (יצחק רבין עם דב גולדשטיין, פנקס שירות, ספרית מעריב, חלק שני, פרק שביעי, תל אביב 1979, עמ' 568).

גם לחברי אצ"ל היו משקעים - לא של שנאה - כלפי ה"הגנה", לרבות הפלמ"ח, אבל אלה לא באו לידי ביטוי בפתיחה באש לעברם. לא במקרה "אלטלנה" ולא במקרים אחרים. אנשי "אלטלנה" גילו גם בתוככי האש והעשן של שנאת חינם, עמידה במבחן הגדול של קיום הצו העליון - לעולם לא מלחמת אחים! הם גם עמדו במערכה החיצונית. על-אף "קבלת הפנים" החמה, התנדבו לשורות צה"ל ונשלחו לחזיתות המלחמה.

ג'ו כהן מפילדלפיה, נתנאל קשמן מלונדון וצבי קרינסקי מברית המועצות, נפלו במערכה על הגנת ירושלים. רפאל קירש, שלמה פישר ושלמה שרייבר, נפלו במערכה על שחרור הנגב, במשלט "הגשר". שרייבר לא הותיר במותו אפילו תמונה. קירש הותיר שיר -"שיר אלטלנה" - שכתב בדם לבו ונתן ביטוי לכל הטוב והנאצל שבנפש הלוחם העברי.

אדרת ניסה לזהם את חלקם בתקומת עם ישראל בארצו ולהכניס שוב שנאת חינם על-ידי הפיכת היוצרות. זה לא בדיוק למה שאנחנו זקוקים בימים אלה של מחלוקת וקיטוב מבית.