ביזיון וגבורה בבית-מירסים (1)

רב-אלוף יצחק רבין, הרמטכ"ל: "זו התקרית הלא-מוצלחת ביותר בשתיים וחצי שנות כהונתי". אלוף ישעיהו (שייקה) גביש, אלוף פיקוד הדרום: "היו שגיאות בתכנון". אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם: "פעולה, שלא עלתה יפה". אלוף-משנה אליעזר אמיתי, ראש המחלקה לתורת לחימה (תו"ל) במחלקת ההדרכה (מה"ד): "תוצאות התקרית היו גרועות, ובמהלכה התגלו ליקויים ותקלות". אל"ם יקותיאל (קותי) אדם, ראש המחלקה לחי"ר במה"ד: "שיקול מוטעה". אל"ם אביב ברזילי, מפקד חטיבה-מחוז ירושלים 16, ואל"ם שלמה אלטון, מפקד בית-הספר לקצינים (בה"ד 1): "אין כל ביטחון, כי גם אילו המפקדים היו נוהגים בדרך נכונה יותר, היינו יוצאים מתקרית זו בצורה הרבה יותר טובה".

דומה, כי שום פעולה של צה"ל בשנות השישים לא ספגה כמות גדושה כל כך של ביקורת כמו זו שהוטחה, ובצדק, בתקרית האומללה, שהתרחשה בעשרה במאי 1966 בתל ליד הכפר בית-מירסים בגבול דאז ירדן-ישראל בדרום-מערב הר חברון. תל בית-מירְסִים נמצא במזרח חבל לכיש, כעשרים ק"מ דרום-מערבית לחברון, וכשלושה-עשר ק"מ דרום-מזרחה ללכיש.

אכן, היה לקצונה הבכירה על מה להלין. בתקרית, כשנה לפני מלחמת ששת הימים, כשלו כל המערכות - התכנון, הפיקוד, השליטה, הלחימה, החילוץ והפינוי - בצורה בוטה כל כך מול כוח זעום של הליגיון הירדני, וצה"ל עמד מולו חסר אונים. התקרית בתל בית-מירסים נתפסה כאירוע חמור, וראשי צה"ל סברו, כי חובה להנחיל את לקחיו לכל הדרגים - לבל יישנה הביזיון.

"פה תיפתח אש"!

תל בית-מירסים נמצא על הכביש תרקומיה-דהריה - כתשעה ק"מ דרומית למושב אמציה, באמצע הדרך בין אמציה לבין קיבוץ להב. חוקרים, ובראשם הארכיאולוג הידוע ויליאם אולברייט, נהגו לזהות את התל שליד הכפר עם העיר המקראית דביר; כיום מציעים לזהות את העיר במקום אחר, לא הרחק משם. צה"ל קבע שם את הגבול במבצע "יואב" במלחמת העצמאות, בסוף אוקטובר 1948. מאז נחשב האזור, הנמצא ממזרח ומדרום לקריית-גת ולקיבוץ בית-גוברין, לפרוע במיוחד - "מערב פרוע", או "טקסס", בלשון תושביו. בשנות החמישים המוקדמות פשט צה"ל על הכפר בית-מירסים בפעולת תגמול, וגם כעת ידוע האזור כבעייתי מאוד, וכמה מהעיירות בו נחשבו למרכזים של התקוממות ערבית באינתיפאדה.

קו שביתת-הנשק באזור לא סומן במהלך המבצע, שנוהל בשנת 1955 במשותף עם ירדן, ולא סומנו בו חילופי שטחים. אדרבה, באמצע שנות השישים כבר היה ידוע לכל, כי תושבי בית-מירסים מסיגים את גבול ישראל בעיבוד קרקע ובבנייה למגורים. אחת התצפיות דיווחה, כי תושבי הכפר מעבדים שדה, הנמצא 180 מטר עמוק בשטח ישראל. משום-מה, טענו הירדנים, כי הגבול "הוזז בהסכמה" עם ירדן בשנת 1955. הירדנים טעו - אף כי מדיניות ישראל הייתה להחליף שטחים, כדי ליישר את הקו, ולפתור בעיות מקומיות, מעולם לא הסכימה מדינת ישראל להסגות גבול. כמו-כן, התפרנסו תושבי הכפר משוד עתיקות בתל.

בחפיפת ביניהם הזהיר אלוף יצחק זמיר, אלוף פיקוד הדרום, את אלוף גביש, מחליפו, כי סימון הגבול באזור יגרום צרות. "פה תיפתח אש"! התרה. לעומתו, חשב אלוף הפיקוד החדש, כי יש להשלים את סימון הגבול בהקדם האפשרי. סיוע לעמדתו ניתן למצוא בדברים, שאמר אחר התקרית הרמטכ"ל יצחק רבין - "לא טוב, שאנחנו משלימים עם שטחים, שאינם בידינו". באווירה של טרם מלחמת ששת הימים היו בגבול ירדן-ישראל וגם בגבולות האחרים הרבה גזרות בעייתיות מבחינת הריבונות הישראלית, וכל תקדים, או מחדל, בקיום הריבונות באזור, יכול היה להיות מסוכן לגבי שאר הגזרות

עבודה שגרתית

כדי להקל על קיום הריבונות הישראלית, החליטו במטכ"ל לרבּ̤ד את דרך הגבול ירדן-ישראל בגזרת דרום הר חברון במי מלח, כדי להקשיחה, וכדי להקשות על הטמנת מוקשים בה. כמה שבועות קודם לכן, הצליחו מחבלי פתח למקש את דרך הגבול באזור הר חברון, וכתגמול פשט צה"ל על משטרה ירדנית באזור רפאת בדרום הר חברון ונגד מוצבים של הליגיון באזור. באותה ההזדמנות, החליטו המתכננים, יפרוץ חיל ההנדסה דרך באורך שני ק"מ בשטח ישראל ממזרח לתל בית-מירסים, כדי שתשמש להבא דרך הגבול. עד אז עברה דרך הגבול ממערב לתל. אנשי ההנדסה אמדו את משך העבודה בכשבועיים, והקצו לה מפלסת, דחפור D-9 ומכלית מים.

הריבוד במי מלח ופריצת הדרך הוטלו על יחידת ההנדסה של פיקוד הדרום. עם סיום העבודה מדי ערב היה על הכוח לפנות את כל הציוד ההנדסי מהשטח. פלסים (לוחמי הנדסה) מיחידת ההנדסה של הפיקוד וכמעט מחלקת צנחנים מגדוד 202 היו אמורים לאבטח את העבודה.

תחקיר הפרשה בידי מחלקת היסטוריה במטכ"ל מלמד, כי אזהרת זמיר נשכחה, והמתכננים לא צפו כל בעיות - כיוון שכל הדרך החדשה נמצאה בשטח ישראל. לכן, ההוראות לפתיחה באש לא היו חריגות - הותר למאבטחים לירות אש לתכלית, כדי להגן על העובדים ועל עצמם. ירי מרגמות 81 מ"מ הותנה באישור מפיקוד הדרום, או מהמטכ"ל. על אמצעים נוספים - לאבטחה, או לחילוץ - לא חשבו כלל.

מ"פ ירדני נמרץ מדי

הכוונה הייתה לעשות את הריבוד ואת פריצת הדרך בתיאום עם שלטונות ירדן. נקבע, כי נציגי ישראל ידווחו עליהן מראש לנציגי ירדן בוועדה המשותפת לשביתת-הנשק (וש"ן). המטכ"ל ופיקוד הדרום לא ראו טעם לעשות את הפעולה באווירה מתוחה מלכתחילה. משום כך, נדחה באמצע 1966 סימון הגבול באזור בית-מירסים כמה פעמים כיוון שהיה סמוך מדי לפעולות תגמול של כוחותינו בגזרת ירדן.

ריבוד דרך הגבול במי מלח החל בבוקר ארבעה במאי 1966 ליד תל שוקת על כביש באר-שבע-ערד. משם משכו המרבדים מערבה וצפונה לאורך הגבול עד שהגיעו לגזרת אמציה. בתשעה במאי התכנסה ועדת שביתת הנשק ונציגי ירדן קיבלו בה דיווח על העבודה - כולל על פריצת הדרך המזרחית ליד בית-מירסים. נראה, כי ההתרעה שיחקה לידי הליגיון הירדני, שהכין לכוח צה"ל מארב מתוכנן. משערים, כי התגובה החריפה של ירדן נועדה לגמול לישראל על פעולות תגמול, שערכה לאורך גבול ישראל-ירדן.

באותה הגזרה שירת מפקד פלוגה ממוצא פלשתיני, שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל. כדי להוכיח את חפותו, השתדל אותו מ"פ ירדני מאוד, והתכונן היטב ליום קרב עם היהודים. המ"פ הנמרץ הזה היה מפקד הכוח, שניהל את יום הקרב עם צה"ל.

למרות זאת, החלה הפעולה בגזרת בית-מירסים כסדרה. עם בוקר יצא רב-סרן איתן, קצין המבצעים של גוש לכיש לשטח עם סגן-משנה דן בהיר (יאסני) מקיבוץ ניר-דוד מהפלוגה של מתן וילנאי בגדוד הצנחנים 202. בהיר פיקד על כתת מרגמות 81 מ"מ ועל כתת מקלעים כבדים (מקל"פים) 0.5, שאבטחו את העבודה מתחילתה. יחד עמם היה סג"ם אברהם מגוש לכיש, שהיה אמור להיות בקר-אש נייח (באנ"ח) למרגמות. הקמב"ץ מיקם את המקל"פים במדרון אחורי, כדי לא לעורר את תשומת-לב הירדנים. אחר כך הוא עבר עם הצנחנים על המטרות, שנקבעו להם.

בינתיים עסק סרן דוד ענבר (פייבוש) - קמב"ץ יחידת ההנדסה של פיקוד הדרום שפיקד על המבצע ההנדסי - בתיאומים. "איש לא אמר לי, כי קיים איזה איום צבאי עלינו. אדרבה, כל הזמן כולם ציינו כי העבודה מתואמת עם הירדנים". כך אמר לי ענבר, שבינתיים הלך לעולמו - "לא סיפקו לי מודיעין ללחימה, למרות שהם ידעו, כי נקודת החיכוך עם האויב חמה מאוד".

שאננות של שִגרה

הדחפור, שהיה אמור להגיע לבית-מירסים, התעכב באמציה. תוך כך, הגיעה המפלסת, שסייעה בריבוד הדרך במי מלח. הוחלט, כי היא תתחיל לעבוד בקטע הראשון של הדרך המזרחית - עד למצוק של תל בית-מירסים. נראה היה, כי עבודתה תחסוך את הזמן, שאבד עקב איחור הדחפור. בשעה 11:30 יצאו סגן-אלוף יהודה, קצין האג"ם של פיקוד הדרום וסא"ל מאיר, מפקד גוש לכיש, בג'יפ לפני המפלסת שבן-ציון נהג בה ואחריהם נע נ"נ (קומנדקר) האבטחה של יחידת ההנדסה. הג'יפ הגיע למצוק וחיכה למפלסת שהגיעה לשם בשעה 12:30. השמיט סרן ענבר את ז'אן-פול ואת בליטי לאבטחה למרגלות תל בית-מירסים. שניהם היו חמושים במקלעונים FN.

הכל נראה של̤ו אף כי נצפתה תנועה מוגברת של חיילים ירדניים. זה היה בסדר, חשבו בשטח, הרי הודיעו לירדנים אתמול על העבודה, והם מעוניינים כביכול לפקח עליה. כאשר הגיע גם הדחפור למקום חשו הכל כי לא צפויות כל בעיות. קצין האג"ם ומפקד הגוש חזרו לסדר יומם הרגיל. בגוש לכיש ובתל בית-מירסים החלה להתפשט שאננות של שִגרה.

הכפריים כינסו עדרים

אחר כשעתיים הבחין ז'אן-פול בתנועה ערה של חיילים ושל תגבורות בכפר הירדני, שכרגיל לא היו בו חיילים. אחר-כך זיהה במפתיע שני חיילי ליגיון בעמדה שנמצאה שלושים מטר לפניו. הוא התריע בפני מפקדו על כך, אך גוש לכיש הרגיע את ענבר. הכל נראה שליו אך מתוח עד כדי כך שחצי שעה לפני הדיווח של ז'אן-פול יצא סג"ם דן בהיר, מפקד האבטחה של הצנחנים, ללוות חזרה את המכלית שסיימה את ריבוד הדרך במי מלח, לאמציה. הכל הפסיקו את עבודתם כדי לאכול את ארוחת הצהריים. הקמב"ץ הודיע מגוש לכיש בקשר כי העבודה תסתיים בשעה 17:00.

נותרה עוד כשעת עבודה. הדחפור, שהופעל על-ידי בעליו, אזרח מבוגר, נכנס לשטח בניווט של סרן ענבר, שהקפיד על עבודה אטית כדי לשמור על איכות גבוהה של הפריצה. "כשהגענו לתא השטח בין הכפר לבין התל, הוריתי לנ"נ להתקדם אל הנקודה שבה הנחנו את החבית ואת ארגז הכלים. לנקודה זו היה אמור הדחפור להגיע באותו היום. בשטח הסתובבו עדרים. אחרי שז'אן-פול דיווח על ההכנות הצבאיות בכפר ועל המשאיות הצבאיות שהגיעו אליו. פתאום השגחתי, כי מכנסים את העדרים לכפר. זה היה חשוד בעיניי, כיוון שידעתי שלא מכנסים עדרים סתם כך באמצע היום. הודעתי לגוש אך הם אמרו לי להתעלם מזה", סיפר ענבר.

אנשי ההנדסה ישבו באותו זמן שאננים במצב-רוח מרומם ליד נ"נ האבטחה ועליו. לפתע ירו הירדנים צרור, וסמל יוסף ג'ירפי, הקשר (איש צבא קבע מאשקלון), שישב על-כנף הנ"נ, נפל כשהוא פצוע פצעי מוות. לולאי, המפעיל האחר של המפלסת שישב על הכנף השנייה, נפצע ברגלו, קפץ במהירות, ותפס מחסה מאחורי הנ"נ. בליטי השיב אש, אך ז'אן-פול לא ירה. הוא חשש מהליגיונרים, שהיו ממש לידו.

"ברעש, שעושה דחפור D-9, אי-אפשר לשמוע ירי כדורים", נזכר ענבר, "כשהיינו כמאה מטר מהנ"נ, ראיתי שנוצרים חורים במכל הסולר של הדחפור, והסולר זרם החוצה. הבנתי שיורים עלינו. הורדתי את האזרח מהדחפור, ואמרתי לו להתגלגל לערוץ הקרוב ולברוח במורד הערוץ הרחק מהכפר. כיביתי את הטרקטור והתחלתי לשמוע את היריות. ראיתי חיילים ירדניים מתרוצצים בכפר".

סרן ענבר חש מיד אל ז'אן-פול. "הוריתי לו להצטרף אל הזקן, שהפעיל את הטרקטור, וללוותו באיגוף גדול אל מאחורי התל". ענבר ניגש לבדוק את הפצועים. "לג'ירפי היה פצע בחזה, וללולאי היה שבר פתוח בשוק. חבשתי את ג'ירפי בתחבושת האישית שלי אך הוא היה פצוע קשה מאוד וכבר לא נשם. שמתי על לולאי את התחבושת שלו, שלא עצרה את הדם, ועשיתי מגופייתו חוסם עורקים ברגל. למרות שלולאי היה בהלם, הצלחתי להסביר לו שהוא צריך לפתוח את החוסם מדי כמה דקות. קירבתי ג'ריקן מים, והרטבתי את שניהם".

השטח היה חשוף לגמרי. לא היה בו מחסה פרט לכמה גדרות אבן קטנות. כמו-כן, יכלו להסתתר בערוץ שהיה מחוץ לאש הירדנית. "האש הירדנית הייתה יעילה מאוד. החיילים שלי מצאו מחסה מאחורי ארגז הכלים של הטרקטור. הנ"נ היה מטוּוח היטב, וכאשר ניסיתי לדווח בקשר נפגע המכשיר. הירדנים ניסו לגרות אותנו לירות כדי שיוכלו לאתר אותנו. לכן שיניתי כל פעם עמדה", סיפר ענבר.

האש הנמרצת נועדה ליצור רעש, שימשוך את תשומת-לב הצנחנים, כדי לחפות על נסיגת אנשיו אל התל. ענבר קיווה כי הצנחנים יפעילו את החיפוי - מרגמות ומקלעים כבדים - שבחסותם יוכל להשלים את הפינוי. בינתיים הוא כילה את תחמושת המקלעונים.

אש על התל

"זרוק את רימוני העשן"! צעק סמל אברהם בחרי מהצנחנים, מפקד חוליית מק"כ. יצחק לוי עשה זאת והקוצים על התל החלו לבעור. בחסות העשן והאש עלו המקלענים לעמדות, שבבוקר בחר להם הקמב"ץ, והחלו לירות. סמל בחרי נותר לפקד של החיפוי כאשר סג"ם דן, מפקדו, יצא להוביל את המכלית האזרחית שליוותה את העבודה לאמציה.

עד מהרה התפתחה על התל שריפת קוצים שסיכנה את הצנחנים. הם חילצו את עצמם לאחור עם התחמושת, ושבו לעמדותיהם רק כשהאש סיימה לכלות את הצמחייה וחלק מציודם. האדמה עדיין להטה אך הם ירו. בחילופי האש נפצע מספר 2 של בחרי, ופינה את עצמו אל החובש קשתי. אחר חבישה הוא חזר לעמדתו. אך עד מהרה לא יכלו המקלעים לפעול מעמדותיהם כיוון שהתל כוסה באש יעילה של מרגמות ירדניות.

הקמב"ץ שלח את סג"ם אברהם, בקר האש, לפקד על המקלעים הכבדים. כך, לא נותר מפקד לרגמים, שבינתיים לא ניתן אישור להפעילם. כשהגיע האישור להפעיל את הרגמים, התברר, כי בקר האש סובל מתצפית גרועה וכי הקשר עמם לקוי כיוון שלא היה קשר טלפוני עמם. עקב כך הייתה יעילות המרגמות של הצנחנים נמוכה. יתר על כן, מרבית המטרות, שציין להם הקמב"ץ היו בשטח ישראל.