ההונאה והאביב של פראג

בעוד חודש בדיוק, כשמדינת ישראל תציין מלאות 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, שראשיתה הייתה במהלך הונאה מצרי מתעתע, נוכל רק להיזכר שחמש שנים קודם לכן, באוגוסט 1968, הבהבה מולנו נורת אזהרה אירופית: ההפתעה האסטרטגית של ברית המועצות שפלשה עם כוחות ברית ורשה לצ'כוסלובקיה. מאחורי שתי ההונאות עמדו יועצים סובייטיים.

בזמן אמת, נדהמה מדינת ישראל, כמו שאר מדינות העולם החופשי וצ'כוסלובקיה עצמה, מן ההונאה הסובייטית. ראש אמ"ן דאז, אלוף אהרון יריב, שלח אז לאחת מבירות אירופה, חברת נאט"ו, שניים מקציני אמ"ן, רס"ן טוביה פיינמן וסרן אפרים לפיד, כדי ללמוד מקרוב בסיוע מומחי נאט"ו את פרטי תרגיל ההונאה. השניים אומנם הביאו עימם מידע חיוני רב, אך חומר זה לא שימש את אגף המודיעין כעבור חמש שנים.

ראש אמ"ן דאז כבר התחלף והשרביט נמסר לידי האלוף אלי זעירא, שחשב כבר במונחים אחרים ובלע למרבה הצער את הפיתיון הסובייטי-מצרי. מעניין שהאלוף זעירא היה מודע לאלמנט ההפתעה ששירת את הסובייטים בצ'כוסלובקיה, ועוד לפני שנתמנה לראש אמ"ן הוא דן עם הקצונה הבכירה של אמ"ן בנושא פלישת כוחות ברית ורשה, וטען כי יש להפיק לקחים מכך. אך דווקא ברגעים המכריעים ערב מלחמת יום כיפור, באוקטובר 1973, לא יושמו לקחי הפלישה לפראג.

הפלישה הסובייטית שכונתה בפי הסובייטים 'מבצע דונאי', הפתיעה את העולם ב-21 באוגוסט 1968 (שנה וקצת אחר מלחמת ששת הימים). עוד קודם לפלישה ריכזו הרוסים כוחות של חמש מדינות חברות ברית ורשה, אשר מנו 200,000 חיילים וכ-2,000 טנקים, על גבול צ'כוסלובקיה. אך כדי להטעות את העולם, טענו הסובייטים כי מדובר בתרגיל צבאי רחב היקף של כוחות ברית ורשה.

לפיד מספר כי במהלך חקירת הפלישה באחת מבירות אירופה, הוא למד שמילת הקוד להפעלת הכוחות הסובייטים ולחציית הגבול לצ'כוסלובקיה, הייתה Буря שפירושה ברוסית סופה, סערה. מקבילתה הערבית היא 'עאצפה' - "מילת קוד שזיהינו פעמים רבות בצבא מצרים", שהיה לימים נתון להדרכתם של מומחים צבאיים סובייטיים. לפיד: "פגשנו שם מתווה של סיפור הונאה על עריכתו כביכול של תרגיל גדול, בדיוק כמו בגירסת המתקפה ביום הכיפורים 1973. גם שם תרמו בוודאי יועצים סובייטים את ניסיונם בהונאה אסטרטגית גדולה".

תגובות זעם

כמו בפלישת צבא רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022, עמדו מאחורי הפלישה לצ'כוסלובקיה 54 שנה קודם לכן, חששותיה של רוסיה מפני עריקת המדינה מתחומי ההשפעה של הגוש המזרחי לחיקו החמים של המערב הדמוקרטי. הרוסים עדיין ליקקו את פצעי המרד ההונגרי של שנת 1956 ותרחישי מרידה בהגמוניה הסובייטית שביצבצו גם בפולין. הם חששו שהרוח הדמוקרטית שהנהיג בצ'כוסלובקיה מנהיג המפלגה הקומוניסטית אלכסנדר דובצ'ק, האיש שמאחורי 'האביב של פראג', עלולה להוביל להתנהלות עצמאית של מדינות נוספות בברית הצבאית של הגוש הסובייטי.


ההנהגה הסובייטית המודאגת מן האביב של פראג, חששה מנגד מתגובות זעם ביקורתיות מצידו של המערב. באותה עת התנהלה מלחמה עקובה מדם בין אמריקנים למקומיים על אדמת וייטנאם, ומצד שני החלו הגישושים לשיח של שלום בין בריה"מ לאמריקנים, מה שהוגדר כ'דטאנט'. ברקע הדיונים בבריה"מ עמדו גם סכסוכי גבול שלה עם סין, שבשלו כעבור שנה לעימות צבאי.

על ההיסוסים הרוסיים סיפר מפקד הארמיה הרוסית 38, שניצבה בחוד החנית של הפלישה הסובייטית, גנראל בכיר אלכסנדר מאיורוב, שהוזמן ערב הפלישה לשיחה עם מנהיג בריה"מ ליאוניד ברז'נייב, במעמד הפוליטרוק (אידיאולוג המפלגה הקומוניסטית) והמדינאי מיכאיל סוסלוב. מאיורוב, שהיה אז בן 37, נשאל על-ידי המנהיג הכל יכול אם כוחותיו ערוכים למבצע הצבאי, והם כדאי בכלל לצאת לפלישה מבחינת האינטרסים של הקרמלין. מאיורוב מספר בזכרונותיו כי השיב במנוד ראש ובשלילה, וברז'נייב העיר לסוסלוב: "אתה שומע מה המפקד הצעיר הזה אומר? אולי כדאי להרהר שוב?".

סוסלוב הגיב במילמול אי-אלו הברות לא מובנות, ומאיורוב חש בצאתו מהקרמלין שהמבצע נדון להידחות לפחות, אם לא להתבטל. אבל הסתבר אז שהקרמלין היה נתון ללחצן של שתי בנות ברית נוספת, גרמניה המזרחית ופולין, שתיהן חברות ברית ורשה.

תחילה ניסה הקרמלין להגיע להבנות עם פראג בדבר האטת הדמוקרטיזציה במדינה. אך משכשלו המגעים ודובצ'ק התעקש, החליט ברז'נייב להניע את הטנקים. החשש מפני התפרקות הגוש המזרחי בהנהגת בריה"מ, היה חזק מכל. וכך אירע שכוחות חלק ממדינות ברית ורשה - ברית המועצות, פולין, בולגריה, הונגריה ומזרח גרמניה - כבשו את פראג. דובצ'ק נאסר והוגלה למוסקבה, אך הוחזר כעבור זמן מה.

זמן קצר לאחר הפלישה נפתח מו"מ בין הצ'כוסלובקים לרוסים, וסוכם על התחייבות פראג לדכא קבוצות אופוזיציה במדינה, להשליט מחדש במלואם את חוקי הצנזורה וכן לפטר חלק ממחזיקי המשרות הרפורמיסטים. הסדר בפראג הוחזר על-כנו, והכוחות הפולשים הוסגו לאחור. נותרה רק ההונאה המהדהדת, שאמורה היתה, כאמור, להוות איתות אסטרטגי למדינת ישראל. אך זו, למרות השתדלותה כמעט בזמן אמת להפיק לקחים, פיספסה אותם בעת מבחן קריטית, כעבור חמש שנים.