שוב חוזר הדיבור

בנימין נתניהו אינו משתמש בלשון של פרחחים ככמה מחברי סיעתו, אבל התוכן הוא כזה. אולי לא פרחחי אלא ארסי. טרם עלותו למטוס היקר ולשהות הארוכה (וברובה מיותרת) בארצות הברית קבע כי אנו, נטורי קרתא של הדמוקרטיה, חברנו לאויבי ישראל. אפילו לאירן.

מיד נשלף ממרתפי זיכרוני האירוע הבא: זה היה לפני נאומו המזיק על גבעת הקפיטול מאחורי גבו של הנשיא ברק אובמה. בשבת אחרי הצהרים טלפן לי להסביר כי ראוי שאתמוך בצעד המוזר, שהוא נכנס לבית הידיד הקרוב מכולם בלי לצלצל בדלת. השיחה הסתיימה באי הסכמה, ואז אמר לי מה שאמר (לרוב הישראלים ואני ביניהם) היום: "לא אכפת לך שלאירן יהיה נשק גרעיני".

מי שקרא/ה אחד הפוסטים האחרונים בעיתון בדעת יחיד המתנהל כאן יודע כי התחבטתי מאוד אם לתמוך בהפגנות נגד ראש ממשלה בניו-יורק. הצטרפתי בעיקר מפני שהוא חמק מלהתחייב לציית להחלטות בג"ץ בענייניו החשודים כבלתי חוקיים, ויש לא מעט. עתה התחזקה דעתי כי יש לתמוך בהפגנות בכל רחבי ארצות הברית, הרי הוא מעז לקרוא ליותר ממחצית האומה תומכי לחימה של אירן.

השבועון "אקונומיסט" הקדיש מאמר ותחקיר ענק לנטייה של הנהגות שונות בעולם להעדיף את הדיקטטורה על הדמוקרטיה. כל המתואר בו מתרחש תחת שלטון ביבי בישראל. מילה במילה בלי להזכיר את ישראל אלא פעם אחת לצד הונגריה.

תחת הכותרת How paranoid nationalism corrupts מצא התחקיר כי מנהיגים מייצרים איום על מדינתם כדי להחליש את בתי המשפט, העיתונות, האופוזיציה. כאילו המאמר בשבועון הבריטי הכה-מכובד נכתב בעברית בירושלים. If a leader can create a climate of such suspicion that loyalty comes before truth then every critic can branded a traitor זה מתאים בדיוק למעשיו.

עתה הוא בורח מפנינו. כמו ריצ׳רד ניקסון העבריין בפרשת ווטרגייט, שלפני הדחתו נמלט מארצו לכל רחבי העולם. היו לו כאבי תופת ברגל כי סבל מטרומבו-פלביטיס, אך עשה דרכו בין השאר לישראל ולמצרים. כעבור זמן קצר היה הנשיא לשעבר. ראוי לתעתיק בישראל.