מניע, תכלית ומה שביניהם

לא צפיתי בדיון בבג"ץ בעניין הנבצרות. לא מצאתי לנכון להשחית זמן בצפייה באירוע פסיאודו תיאטרלי, בו הכל צפוי וידוע מראש, כל אחד ואחת בו ימלאו את תפקידם המתוכנן, כל אחד ואחת יקריאו דפי מסרים שהביאו אתם מהבית, ועשו עליהם חזרות מול הראי עם הקפה של הבוקר. זה כמו לצפות בפעם העשירית באותו משחק כדורגל או באותה הצגה.

מניע ותכלית

כמה כותרות בדיעבד קראתי, ומה שמשך את עיני היה הדיון במניע החוק ובתכלית החוק באשר בית המשפט קבע פעם שמניע פרסונלי הוא קביל אך תכלית פרסונלית איננה קבילה.

בואו נתחיל דווקא מהתכלית: תכלית החוק מפורטת בהצעת החוק כפי שהונחה על שולחן הכנסת בפברואר השנה ואומרת בין השאר "...תיקון זה נועד להבהיר שנבצרותו של ראש הממשלה מלמלא את תפקידו יכולה להתרחש אך ורק בשל אי-מסוגלות פיסית או נפשית של ראש הממשלה למלא את תפקידו. כלומר בשל מצב בריאותי קשה או בשל מצב קיצוני אחר (דוגמת ניתוק קשר ממושך או שבי), המגביל קיצונית או מונע כליל, פיסית או נפשית, את יכולת התפקוד של ראש הממשלה..."

ומדוע איבדו חלק מהשופטים השופטים את דרכם בין המניע לתכלית? איך נפריד אנו בין המניע לתכלית? ההפרדה היא באמצעי טכני פשוט, באמצעות תרגיל מחשבתי האומר: "לולא המניע, מה היה נותר מהתכלית". ולטעמי, בית המשפט, במהלך הדיון, נתן לכך את התשובה בעצמו, ללא כל קשר למניע. הבלבול הקיצוני של חלק משופטי בית המשפט בנושא זה (בעבר ובהווה), ושל היועצת המשפטית לממשלה, מחייב יישוב לאלתר על-ידי הכנסת.

בואו נטוס קדימה על ציר הזמן, ננחת באולם בית המשפט העליון באמצע הדיון, ונראה שם בלבלת תמוהה בעמדת שופטים ובעמדת היועצת המשפטית לממשלה, בנוגע לסמכות של היועצת המשפטית לממשלה להכריז על נבצרות ראש הממשלה בכלל ובנסיבות של ניגוד עניינים בפרט. ודווקא היועצת המשפטית לכנסת לא נאלצה לגמגם, היא סוברת באורח נכון ותקין שבהעדר הסמכה מפורשת אין ליועצת המשפטית לממשלה סמכות להכרזת נבצרות.

אנו יודעים אם כן שתכלית החוק הייתה להבהיר נושא מאוד נחוץ ועקרוני, שהיה סתום לגמרי בחוק, ושחלק משופטי בית המשפט העליון והיועצת המשפטית לממשלה תפסו אותו באופן לגמרי מעוות עד אשר באה הכנסת וקבעה מסמרות בחוק.

ומכאן למניע: המניע, הטריגר לחקיקת החוק, הוא ללא ספק הניסיון שנעשה באמצעות עתירה לבית המשפט, להדיח מהתפקיד ראש ממשלה מכהן כשיר בגופו ובנפשו כאילו נבצר ממנו למלא את תפקידו. ההבנה של הכנסת בגיבוי הייעוץ המשפטי שלה, את הפרשנויות ההזויות והמופרכות באשר לנבצרות הסתומה בחוק יסוד הממשלה, עלולה ח"ו לבטל את הבחירה הדמוקרטית של הציבור.

על בית המשפט להודות לכנסת על החקיקה

הדיון בבג"ץ הבהיר לי שוב עד כמה המבנה המשפטי של מדינת ישראל הוא מבנה רעוע וזקוק מאוד לשיפוץ, המטבע מונח לשופטים מתחת לפנס ורבים מידי מהם מחפשים אותו באפלה מוחלטת.

לא זו בלבד שאין לבטל את החקיקה, לא זו בלבד שאין לדחותה לכנסת הבאה, על בית המשפט לחבק את החקיקה בשתי ידיו. עליו לברך עליה בכל פה, באשר החקיקה הזו הצילה את בית המשפט מפני עצמו, החקיקה מנעה מבית המשפט טעות נוראה, באשר כיום בית המשפט והיועצת המשפטית לממשלה מודים שעלולה הייתה, עם הזיגזג שלהם בפרשנויות של החוק, להיות טעות נוראה.

זהו מקרה נדיר בו הכנסת חששה שבית המשפט עלול לשגות באורח קיצוני, שגיאה שלא הייתה ניתנת ככל הנראה לתיקון והייתה הופכת את המדינה על פיה, והכנסת, ביעילות וביסודיות הבהירה באופן חד-משמעי את נושא הנבצרות שבחוק, באופן שלא ניתן לפירושים שונים, באופן המונע מראש את הפרשנות ה"יצירתית", ההזויה והפוגענית של בית המשפט ושל היועצת המשפטית לממשלה, לכיוונים אשר מיטיבים לכאורה עם 200 אלף מפגינים ועם אופוזיציה שוחרת שלטון וכסאות, אך מנסרים את הענף הדמוקרטי עליו יושבת המדינה.