שמע ישראל אחד

לפני הכל כל העם דּוֹמֵעַ עם משפחות החללים ועלינו לנסות לנחמם ככל שהדבר אפשרי, לאחל רפואה שלמה ומהירה לפצועים, לחזק ולברך את גיבורי ישראל, חיילים, שוטרים, אזרחים, מתנדבים, כבאים, רופאים, אחיות, פרמדיקים בהצלחה ולברכם על שהושיעו ושיושיעו את עמנו בשעתנו הקשה.

אכן לא כאן הזמן לבקר את כל המערכות שקרסו והוכיחו קוצר ידם בשעת צרה. תחילה יש לסיים את המלחמה הנוראה הזו, למצוא בית ומקלט לכל האזרחים שנאלצו, בנוסף לרצח משפחותיהם לנגד עיניהם, גם לנטוש את בתיהם ורכושם שנשרפו, נהרסו ונבזזו בידי האויב ומרפא לפצועים. עיקר האסון הוא כמובן בטבח הנורא שנעשה בטובי בנינו ובצעירינו, יחד עם הטבח הנורא בכל יהודי וישראלי שנמצאו על דרכם של הרוצחים. נאלץ להתפלא כיצד זה הצבא האדיר, לכאורה, שלנו גם הופתע, גם לא היה מוכן להתמודד עם פלישה כזו. חיל-האוויר מחזיק תמיד מספר מטוסים בכוננות כאשר הטייסים התורנים ישנים בבגדיהם, ואף בנעליהם, לצד המטוסים החמושים והמוכנים להמראה מיידית. לא הפעם.

לא היה מי שיעצור את הפלישה הפתאומית, שיחסל את השופלדוזר והמחפר שהרסו וסילקו את הגדר באין מפריע ואפשרו לצבא הרוצחים ולכל האספסוף ששעט בעקבותיהם לעבור את הגדר ללא מאמץ, לשרוף טנקים שניצבו בלתי מאוישים וללא שמירה סמוך לגדרות, ולטבוח בכל הנקרה על דרכם.

ההתארגנות של צה"ל לחילותיו הייתה איטית להתמיה ומאות מצאו את מותם בטרם הופיע החייל הראשון לשטח. לרוע המזל התקיימה סמוך לגדר מסיבה גדולה בשטח פתוח וללא מחסה, מסיבה בה השתתפו צעירים ממש בתחילת דרכם בחיים אחרי הלימודים והשירות ונשחטו בהמוניהם. הקיבוצים ניסו להגן על עצמם בכיתות הכוננות הזעומות שלוחמיהן לחמו בגבורה, בודדים מול מאות. משום-מה החליט מי שהחליט בְּאִוָולְתוֹ להפסיק את הנוהל לפיו לוחמים בישובים הסמוכים לגבול החזיקו בנשק בביתם, בדיוק כדי למנוע אסון כזה. רבים התריעו על כך אך לא היה שומע להם. כך נרצחו חברי קיבוצים ובודדים הצליחו להסתתר במקלטים וחדרי ביטחון, חלקם נרצחו או נשבו, אחרים היו כלואים ללא מים ומזון עם ילדיהם ותינוקותיהם גם עשרים שעות כאשר הרוצחים מתדפקים על הדלת.

גם אחרי שהצבא הגיע לחלק מהמקומות לא הייתה יד מארגנת. הצבא מחזיק חיל שלישות, עם כוח אדם עצום, ובראשו אלוף או תא"ל. לא עלה בידי צה"ל או משרד אחר להקים מרכז מידע מיידי ולכוון אליו את כל פיסות המידע לגבי ההרוגים, הפצועים, השבויים והנעדרים. אלפי אזרחים מוטרפים מהאסון חיפשו ללא תועלת את בני משפחותיהם. מרכז כזה הוקם רק אחרי 3 ימי בּוּקָה וּמְבוּלָּקָה. גם החיילים בשטח לא היו מיודעים היכן יש משפחות הנתונות במצור על-ידי הטרוריסטים.

נושא מרכזי וחשוב לא היה בכל ארבעת ימי הלחימה: מנהיגות. ראש הממשלה הדברן מדי [בעיקר באנגלית בחודשים האחרונים] נעלם ונאלם דום. שר הביטחון הופיע ודיבר באיחור ניכר. הרמטכ"ל גם הוא נאלם שלושה ימים. הראשון מצמרת הנהגת המדינה, פרט לשר הביטחון, היה נשיא המדינה שנשא נאום נמלץ ויפה, שרובו ככולו היה מורכב מקלישאות, אך הוא לפחות התייצב כמיטב יכולתו בפני העם הנבוך ומוכה ההלם. ראש הממשלה הופיע רק ביום השלישי למלחמה, הכריז על מלחמה ובערב נשא נאום מביש, כאילו הייתה פה איזו תקרית גרידא. לא עלה בדעתו להראות שמץ של נשיאה באחריות לאחר שהוא שגידל, פיטם וחיזק את החמאס תוך שחרור כספים ללא גבול כאשר ידע יפה שעיקר הכסף הנכנס לרצועה מוקדש להתחמשות ולהקמת צבא טרור מאומן, חמוש, מוגן במנהרות ומצויד בטילים, רקטות ומעבדות ליצור נשק ותחמושת.

חז"ל אמרו שאין אדם מגדל בביתו חיה רעה. ביבי ריסק את הרשות הפלשתינית, שאמנם גם היא מושחתת ומעודדת רוצחים בתשלום להם ולבני משפחותיהם של הרוצחים שנהרגים או נלכדים ונאסרים, אך היא הכירה במדינת ישראל, משתפת מעט פעולה עם כוחות הביטחון שלנו ומסירה מהם חלק מהעומס והלחימה בישובים ערביים ביו"ש, לעומת החמאס הקורא ללא הרף להשמדת המדינה. בעינינו נאום זה היה כולו צבוע, כאילו לא נושאו הוא הישראלי הבכיר האחראי לאסון. לבטח עוד נשמע מפיו כי לא ידע, לא שמע ואינו אשם במאום, בדיוק כפי שנהג באסון השריפה בכרמל ובאסון הנורא במירון.

גם כשהוצע לו שיתוף פעולה מלא מצד מנהיגי האופוזיציה לא מיהר להקים ממשלת חירום, אלא שלח לפגישה את הסניגור במשפטו כאילו יש צורך בהסכם משפטי עת הדם זורם ברחובות. את המפגש עם מנהיגי האופוזיציה הכמהים להושיט יד לוחמת באויב דחה בעוד יום. מאז הבחירות הכסף שהיה נחוץ לחיזוק הצבא והמשטרה הגיע לבחורי הישיבות, הכסף שהיה נחוץ למיגון הישובים בקו הראשון בדרום ובעיקר בצפון, מול החיזבאללה, נשלח להקמת ישיבות מפוארות ומיותרות לאכלוס משתמטים משרות צבאי ומכל חובה אזרחית, כשחלקו נעלם עוד בדרך. הנאום הזה היה מאוחר מדי ומביך מדי. שוב הוכח שאין מנהיג בממשלה האומללה הזו שביבי הקים מאנשים לא-ראויים כששיקולו היחיד היה אחיזה בשלטון וטובות הנאה לו ולמשפחתו כשכל המדינה מתדרדרת.