קשרים
יוסף בועז טוליפמן (2009-1926) ניהל את הקריה למחקר גרעיני בדימונה. בסוף יוני 1976 נחטפה נילי, בתו, לאנטבה. האב המודאג מאוד טוליפמן ניצל את קשריו ואת היותו בכיר לשעבר במערכת הביטחון, והגיע לשיחה עם יצחק רבין ראש הממשלה. הוא דרש מרבין לשחרר את בתו בכל מחיר, ואפילו צרח עליו, שלא יעז שלא לשחרר את בתו, כי מגיע לו בשל תרומתו האדירה לביטחון ישראל. טוליפמן עזב רוגז את לשכת ראש הממשלה, והותיר את רבין המום.
למזלנו, הצליחו לשכנע את רבין לפעול לשחרור המטוס באמצעים צבאיים (מבצע "יהונתן"), ולא במשא-ומתן, ונילי חזרה הביתה לחיק הוריה ובעלה.
מסקנת המומחים למשא-ומתן מהאירוע הייתה ברורה ונכונה: אסור לאפשר מגע בין ראש הממשלה ומקבלי ההחלטות לבין משפחות החטופים. בפעם הבאה, שהיה מגע בין א̤ם לחטוף לבין ראש הממשלה, הצליחה מרים גרוף, שבנה היה בין הנח"לאים, שחטפו המחבלים ליד בחמדון בלבנון, לשבור את רוחו של מנחם בגין, ראש הממשלה.
איני יודע האם שונתה המדיניות מאז. בכל אופן, לדעתי, טעה ראש הממשלה בנימין נתניהו כשנפגש עם משפחות החטופים בשבת. זה מפגש אמוציונלי קשה, ולא היה צריך לקיימו. כנראה, נועד המפגש להוכיח, שראש הממשלה אינו אדיש לבעיית השבויים.
פדיון שבויים היא מצווה חשובה ביותר ביהדות, אך מסויגת מאוד. רבותינו קבעו, "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם" (גיטין ד' ו'). רבי מאיר ב"ר ברוך (מהר"ם) מרוטנבורג בן המאה השלוש-עשרה לספירתם, שנכלא במבצר אנזיסהיים באלזס, וסירב להשתחרר משביו כיוון שהמחיר, שנדרש עבור שחרורו, היה כבד מדי בעיניו. בסופו של דבר נפטר המהר"ם בכלאו.
מקווה, שהמבצע הקרקעי המתפתח נועד גם לשחרור החטופים. לטובת ביטחון מדינת ישראל יש להעדיף מבצע נקם ושילם בחמאס על פני משא-ומתן, שבו, כהרגלה הרע מאז סוף שנות השבעים, תשלם מדינת ישראל מחיר כבד, מיותר ומזיק על פדיונם.
פתחתי באָב לחטופה, ואסיים בדברי א̤ם. גאולה כהן הייתה תקיפה בהתנגדותה לעסקות לשחרור שבויים. כששאלו אותה מה יקרה אם בנה (צחי הנגבי) ייחטף, ענתה כהן, אצרח כמו א̤ם, לשחררו בכל מחיר, ואצרח באותה עוצמה, שלא תקשיבו לי.
המימייה החסרה
בבוקר שמחת-תורה האיום פשטו מחבלים על חניון טנקים, ויצאו ממנו עם שלל שמן ונכבד - טנק "מרכבה". תמונות הטנק בחוצות עזה התפרסמו בכל רחבי העולם. מאז נעלם הטנק, ואף אחד אינו מזכיר את הביזיון הנורא, שיש לו השלכות חמורות מבחינת ביטחון מידע. בתיאורי הקריסה הרב-מערכתית של צבאנו בבוקר האיום הושתק הנושא, ואין דנים בו. כנראה, מנסים כעת להשלים ציוד, כמסורת צבאנו. כידוע, בצה"ל חסרה רק מימייה אחת, אבל איזו שמחה מתרחשת כתוצאה מזה.
אהבה
בשש אחרי המלחמה - ואני מקווה עוד לפני כן - ידונו בפרוטרוט במחדל הארגוני, שליווה את גיוס חיילי המילואים ל"חרבות ברזל". אניח את הפרוטה שלי על שולחן הדיונים - מדוע צריכים אזרחים לתרום אוכל, ציוד לחימה, אפודים קרמיים, אוהלים, שקי-שינה, בגדי עבודה, נעליים ומה לא? חשבתי, שתפקידו של אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה (אט"ל) לדאוג לחיילים, לציידם, להלבישם ולהזינם.
זה מזכיר את ימי מלחמת יום הכיפורים, שלא היו לנו בהם מעילים ולבוש חם, ולא היה מזון, והרבה ימים צרכנו מנות קרב, או שלחנו שליחים לקנות לנו אוכל בחנויות מכולת ממערב לירדן. אז השלימו ה"דודות" של הוועד למען החייל וחבילות מהבית את החוסרים - כמו במלחמת ששת הימים. ראו זכר לימים הללו בשיר,
"אין לך מה לדאוג", שכתבה תלמה אליגון רוז, והלחין קובי אושרת.
מבין את הצורך לפנק את המגויסים, כביטוי לאחדות העם ולאהבת העם לחייליו. פעם נאמר, "אהבת העם לחייליו - יסוד לביטחוננו", וזה תקף עדיין. העם דואג לחייליו - ולא הצבא, שאט"ל שלו, כנראה, שוב נתפס לא-מוכן למלחמה.
גרסה אחרת יש לתא"ל שגיב שרביט, מפקד מרכז האספקה (מרה"ס) בצה"ל, שדחה את טענות המגויסים ומשפחותיהם, והתריע מפני רכש עצמאי של פריטים לחיילים, שאין בקרה על איכותם ועל תקינותם. ואכן, משלוח של אפודי-מגן, שקנו גורמים אזרחיים בחו"ל, נמצא פסול מבחינה בטיחותית. לפיכך, לדעת תא"ל שרביט, אפשר לתרום לחיילים "ממתקים, משחות שיניים, טואלטיקה, תחתונים וגופיות, כמו בשיר. באהבה. אנחנו באמת לא צריכים תרומות אמצעי לחימה". את השאר,
לדבריו, מספק הצבא למגויסים.
פרשנות
ביטויי הזדהות עם חמאס נפוצים מאוד, כצפוי, בקרב ערביי ישראל וירושלים בשגרה. בניגוד לימי "שומר חומות" ולפרעות קודמות ביהודים, פועלות המשטרה והפרקליטות כעת במהירות להעמיד לדין את המסיתים - בעיקר, ברשתות החברתיות. אך עדיין גדולי המסיתים - כמה אימאמים וראשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית - אינם במעצר, וטרם הואשמו.
בעניין הזה פרשה מעניינת: ערפאת טאהא, שופט בית המשפט המחוזי בנצרת, שחרר למעצר-בית שחקנית ערבייה, שפרסמה דברי שבח והזדהות עם הטבח בשמחת-תורה. הוא קיבל את הערר, שהגישה השחקנית על מעצרה. פרקליטה טען, שכשפרסמה תמונה של טרקטור, שהפעיל מחבל חמאס להרוס את גדר הגבול בעוטף, "התכוונה לחרות לשני העמים". לדברי הסנגור, "זה מסמל את הגדר בין ברלין המזרחית למערבית. לא הייתה לה שום כוונה לפגוע חלילה בשלום הציבור".
השופט הורה על שחרורה ממעצר בתנאים מגבילים, כולל מעצר-בית מלא, איסור להתחבר לרשתות החברתיות, והפקדת 5,000 שקלים כערבות. בהחלטתו כתב השופט, כי אין תשתית למסוכנות, המחייבת השארה במעצר, וציין, כי "אלה פוסטים בוטים וקשים, שמעוררים רגשות זעם ואכזבה, אולם ספק רב אם יש בפרסומם משום עבירה פלילית. יש לקחת בחשבון שמדובר בעוררת שניהלה חיים נורמטיביים עד היום, וללא עבר פלילי". בנוסף, פרסמה השחקנית תמונה של קשישה חטופה לצד הכיתוב, "זו הרפתקת חייה", עם אימוג'י צוחק. חבל, שלא דווח כיצד העריך השופט את פרץ ההומור הזה.
באותו ההקשר בשבת האחרונה התפרעו סטודנטים ערביים, הגרים במעונות הסטודנטים של מכללת נתניה, הפריעו לתפילה בשכונה הסמוכה, השליכו ביצים על המתפללים, והשתוללו במוצאי-שבת, כשיהודים באו להזדהות עם אחיהם המותקפים.
ועוד משהו: פרופ' נדירה שלהוב קיבורקיאן, קרימינולוגית מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרסמה עצומה, המאשימה את ישראל בכיבוש בן 75 שנה של משהו מדומיין, שנקרא, "פלשתין", ובביצוע רצח-עם בעזה. נשיא האוניברסיטה העברית והרקטור שלה הזדעזעו בנוסח בריטי מעודן, והציעו לה לעזוב את שורות האוניברסיטה - חס וחלילה, לא פיטרו לאלתר את הפרופסורית המסיתה, שזה אינו דבר ההסתה הראשון שפרסמה, ולא העמידוה לדין משמעתי.
בשש אחרי המלחמה נצטרך לחשוב שוב על יחסינו עם ערביי ישראל, שרבים מהם אינם מגלים נאמנות למדינה, אך הם מלאי טענות כרימון על היחס אליהם ועל קיפוח כביכול.
טירוף מערכות
בשנה האחרונה החליט צבאנו ברוב חוכמתו כי רבה לקחת את הנשק הארוך (משמע, רובים) מכִּתּות הכוננות ביישובים הסמוכים לגבולות ישראל, ביהודה ובשומרון. אין ספק, החלטה נבונה ומוצדקת, שיש לה נימוקים כבדי-משקל, והועילה מאוד לחמאס בבוקר שמחת-תורה.
עכשיו מחזירים את הרובים לכתות הכוננות, ואת חלקן צריכים לאמן בהפעלתם. כך, גם ביישובי קו התפר במזרח השרון ובעמקים.
והנה, דווקא ביהודה ובשומרון, שבהם מתנהלת כבר כשנתיים מלחמה נגד היישובים היהודיים - בהכחשה מוחלטת של צה"ל ושל שב"כ - מתעמרים אנשי החטיבה היהודית בשב"כ בתושבים היהודיים, ו
מונעים מהם קבלת רובים - בניגוד להחלטת צה"ל, שעם פרוץ המלחמה התעשת, והחל לחמש את תושבי היישובים והגבעות. כלומר, אנשי שב"כ עלולים לגרום במחדלם לטבח ערבי במתיישבים היהודיים.
תוך מלחמה?!
כמו במערכת "שלום הגליל" (יוני 1982), החליטה האופוזיציה השמאלית לחבל באחדות העם, ומפגינה נגד הממשלה ונגד הצבא בעת מלחמה. זה נעשה מאותה הסיבה - אי-רצון של הדמוקרטים, לכאורה, להכיר בתוצאות הבחירות ובלגיטימיות של הממשלה הנבחרת.
הכל נראה לגיטימי בעיני מחרחרי ההפגנות. עד שמחת-תורה הם חיבלו במדינה, בצבאה, בכלכלתה וביחסי החוץ שלה. עתה הם מנסים לחבל - כמו לפני ארבעה עשורים - במאמץ המלחמתי. מעניין מי מממן את הפגנותיהם.
