"הכנסת אורחים"

בשל רוחב לבבם של בני עמנו בתקופה זו ובכלל, נזכרתי בסיפור זה שקרה לי לפני 30 שנה, היוצא מן הכלל.

הזמנה לארוחת שבת

בכל פעם שאני נפגשת עם ידידיי שגדלתי עימם בילדותי, לבי מתרחב משמחה ועיניי מתלחלחות מהתרגשות. אני חשה מחדש התפעמות למראה אותם ילדֵי שכונה שגדלו והיו לאנשים. מיד עולות למול עיניי מראות ילדותי הענייה והמאושרת, הילדות שנתנה בידי "צרור מפתחות" לדלת החיים הכבדה, שנפתחה בפניי כשבגרתי.

אחד מחבריי לשכונה, היה מפציר בי כל אימת שהיה פוגשני ברחוב: "שמחה'לה, מדוע לא תבואי לבקר בביתנו, מעולם לא ראית את ילדיי, ואשתי מה תשמח לראותך, היא זוכרת אותך עוד מימי נעורייך...". מדוע שלא תסעדי עמנו בערב שבת? נשמח לראותך, גם הילדים רוצים להכירך מקרוב אחרי שצפו בך בתוכניתך בטלוויזיה...".

הססתי מעט, שכן איני נוהגת לצאת מביתי בימי שישי בחורף, אך אחרי שהפציר בי ואמר ש"אנו כמו משפחה", התרציתי והסכמתי לבוא ולהתארח בביתם בערב שבת. שאלתי באיזו שעה נוח להם לארחני, ואשתו, ילידת אנגליה, שהקשיבה לשיחה אמרה: "Six o'clock sharp! please - בשעה שש בדיוק! בבקשה. אַל תאחרי, כי אנו מקפידים לאכול בזמן", הוסיף.

השעה שש בדיוק!

ביום שישי התרחצתי, לבשתי בגדי שבת, עטפתי את המתנה למארחיי ונסעתי לביתם. כל הדרך עלו לנגד עיניי תמונות השבת של בית הוריי בילדותי: השתקפות נרות השבת בחלון, בוהק המפה הלבנה, שושני הפלסטיק שקישטו את השולחן, צלחות הפח מהם אכלנו, ברכת הקידוש על היין בנוסח תימן, רחש נטילת הידיים במֵי החנפִייה (מיכל פח המכיל מים וברז), קולו הערֵב של אבא בברכת "המוציא"... וכל אווירת הקדוּשה של שבת המלכה אותה שכחתי זה מכבר. התרגשתי מאוד ושמחתי על שנפלה לידי הזכות הגדולה להתארח אצל משפחה תימנית דתית, לשוב ולחזות בזיווה של שבת מלכתא, ולו רק לערב שבת אחד.

גשם זלעפות ירד באותו ערב. דרוש היה לי זמן-מה כדי להגיע לכתובת הנכונה. הרחובות היו חשוכים ושוממים מאדם, ונאלצתי לדדות על עקבֵי נעליי הגבוהים בגשם הסוחף.

ניצבתי ליד דלת ביתם בשעה שש בדיוק! מאחורי הדלת הנעולה שמעתי קול קשקוש כלים. נקשתי פעמיים, הדלת נפתחה ולעיניי נגלו עיניהם המופתעות של מארחיי, ששאלו בלא קול: "מה אַת עושה פה"?

הבת הגדולה הייתה עסוקה בהסרת הכלים מעל השולחן. הם כבר גמרו לאכול את סעודת השבת והשולחן נראה יתום במערומיו. המפה הלבנה מוכתמת, מכוסה פירורי חלה ורק כמה כוסות שתייה מלאות למחצה ניצבו על השולחן.

עמדתי בפתח הדלת, לבושה חגיגית, מחזיקה בידי האחת את המתנה ובידי האחרת את מטרייתי נוטפת המים. לבי, שהיה מלא אושר, התרוקן בין רגע ואת מקומו תפסו עלבון צורב וחוסר אונים מוחלט. לא ידעתי מה לעשות: האם להתנצל ולעזוב את המקום, או להיכנס לבית מארחיי?

שנייה או שתיים ניצבו הם לפניי כמאובנים. אחר כך נטלה בעלת הבית את ידי בתושייה ואמרה בגמגום: "שבי שמחה'לה". שוב הבטתי בשעוני: השעה הייתה שש ודקתיים!

ישבתי על הכיסא. מיד הונחו לפניי צלחת וסכו"ם. לא יכולתי לעצור בעד דמעותיי שזלגו על לחיי חרש ושטפו את פניי. לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה.

"באתי לכאן כי הזמנתם אותי, לאכול לבד יכולתי בבית", לחשתי למארחי.

"אל תקפידי עליי", אמר, "אז מה אם אכלנו. תאכלי עכשיו ואני אשב על ידך ולא תהיי לבד".

"תגישי לה את המרק קודם", פנה בקול לאשתו.

אי אפשר dear, ענתה אשתו מהמטבח, "המרק כבר התקרר ואני לא יכולה להניח את הסיר שוב על הפלטה, אבל המנה העיקרית עדיין פושרת ואותה היא יכולה לאכול".

חומץ בן יין

הילדים נפוצו לכל עבֵר כשראו את דמעותיי והבן החייל, שחזר עייף מהצבא, אמר לאביו בשקט: "אבא, איך אתה יכול לעשות לה דבר כזה"?

מארחי האיץ בי ואמר לי בתימנית: "אַל תקפידי עליי ואַל תעשי מזה עניין. לא נורא, תתחילי לאכול כבר לפני שיתקרר גם האוכל הזה". נזכרתי באביו המנוח, שהיה אחד מראשי הרבנים בשכונתנו, שקיבל את אורחיו בנפש חפצה ובכבוד.

"תוכל לקדֵש על היין למעני"? שאלתי. הרי לשם כך באתי, חשבתי בליבי.

"אה... טוב, אעשה קידוש", אמר בהשלמה.

ואז קמנו. לא ידעתי היכן אניח את מבט עיניי שהוסיפו לדמוע. רציתי לעצור בעד שטף הדמעות, אך ללא הועיל, הן זלגו מאליהן. ביקשתי ממחטת נייר.

השכינה שנסתלקה

השכינה כמו נסתלקה מעל שולחן השבת. מארחי בירך ומזג לי את היין לכוס קטנה יותר, ואחרי שקידש הוסיף בהלצה מאולצת: "נו, עוד אשתי תגיד שאני שיכור מרוב היין שאני שותה הערב". איש לא צחק לשֵמע ההלצה!

"ומה על ברכת 'המוציא'"? שאלתי, בזכרי את דברֵי אבי, יוסף חיים סיאני זצ"ל, שאמר שבברכה זו נתמצו תורה ועבודה גם יחד. "מה על ברכת 'המוציא'?' שאל. החוויתי בידי על החלה המונחת על השולחן.

"נו, תברכי אַת, מה אַת עושה גם מזה עניין".

"אנא, ברֵך אתה ובצע לי חתיכה מהחלה", ביקשתי.

"בסדר", אמר לי באי נוחות ומילא את בקשתי.

התחלתי לאכול לבד כשעיניי כל בני המשפחה נעוצות בי. הם ישבו בפינות שונות בחדר מביטים בי באֵלם. שקט השתרר מסביב. קולות המזלג והסכין שהיו בידיי נשמעו עתה כה צורמים. הרגשתי כמעט אשמה להפֵר את השקט שכפו עליי בני הבית. שקט כזה היה לבטח במעמד הר סיני, חשבתי בליבי.

אף רחש לא נשמע, לא קולות שכנים, לא קולו של זבוב טועה, אפילו קולה של מכונית חולפת לא נשמע מהרחוב. שקט מחריד! רק הקולות שהשמעתי הפרו את הדממה.

השתדלתי בכל מאודי ללעוס את האוכל לאט, בזהירות ובפה סגור, כמו חששתי להשמיע עוד רעש שיוסיף על מבוכתי הנוראה. אף פעם בחיים לא שמתי לב שאני משמיעה "רעש" כה רב כשאני אוכלת או בולעת... והרי אני אישה שאוהבת מאוד לבשל, לאכול וליהנות מכל מטעמֵי השולחן ואילו עתה, אף כי האוכל היה טעים, חשבתי כאילו בכל רגע הוא עומד להיתקע בגרוני. מארחי לא העֵז להביט בעיניי, ואף שישב לצדי, הרחיק מבטו ממני והלאה והסב קמעא את גבו אליי. מדי פעם היה חוזר ואומר לי בתימנית: "אַל תעשי בושות, זה לא יפה מה שאַת עושה לי שמחה'לה".

"מה שאני עושה לך"? תמהתי, "כנראה שלא התכוונתם לארחני כלל ושההזמנה שלכם הייתה מן השפה ולחוץ", לחשתי. "ציפיתי ליהנות הערב מזיו השבת, לספוג את אורה ולא להתבזות ולבכות".

"הוא תמיד מפוזר שכזה", התנצלה הבת הגדולה, כשהיא מניחה על השולחן צלחות עמוסות כל טוּב. "הוא לא התכוון לפגוע בך, תאמיני לי". והמארחת הוסיפה: "שמחה'לה, יש לך מזל גדול. את האוכל אנו נוהגים לאכול מהר, אבל את הג'עלֶה (מיני פיצוחים, פירות טריים ויבשים), אנו אוכלים לאט, שרים שירי שבת וקוראים את 'פרשת השבוע'. מה שחשוב הוא, שלא הפסדת הרבה". הערכתי מאוד את השתדלותה של בעלת הבית להנעים את זמני בביתם.

השכינה שהתרצתה ושבה

הילדים החלו להתקרב אט אט לשולחן - ואני נכמר לבי מרחמים עליהם, ביחוד על ילדם הקטן בן השש שהניח על השולחן מעמד עץ לספר התורה שלו, מעשי ידיו להתפאר. הוא הביט בי בעיניו הכחולות והתמימות. עורו הלבן היה סמוק קמעא, פאותיו הסתלסלו משני עברי פניו והוא התחיל קורא את פרשת השבוע בנוסח יהודֵי תימן מתוך ספר התורה. לא יכולתי שלא לחייך למשמע מבטאו התימני האסלי, שנגָד את מראהו האירופי. מדי פעם תיקן אביו את קריאתו, שהזכירה לי את המורי וקולות תלמידיו בשכונה.

אחרי זמן מה העיר לו אביו: "עכשיו תפסיק לקרוא ותתחיל להסביר לנו מה שקראת". הילד העיף בי מבט והבחין שאני מחייכת ומרוצה מקריאתו. הוא לא ציית, כדרכו, לדברי אביו והוסיף לקרוא מספר התורה ביתר שׂאֵת, בבהירות ובשטף. עיניו היפות זהרו כל העת ככחול שמיים. אביו, שתלה בו עיניים תמהות על שאינו מציית לדבריו שם לב, שכל בני הבית מחייכים ומביטים בגאווה באחיהם הקטן.

סלסולי קולו של הילד פשטו ומילאו את חלל הבית, כאילו ביקש מעמקי לבו הקטן להחזיר לשולחן השבת את זיוה של שכינה שנסתלקה.

מחווה מרגשת זו המיסה את כל תוגתי ומילאה אותי התרוממות נפש. עיניי יבשו מדמעות ולבי נמלא שמחה כשהבחנתי, שאף שבת מלכתא נתרצתה ושבה להציף את שולחן השבת במלוא זוהרה, כשברקע נשמעים סלסולֵי קולה של תורה.