על קוקה-קולה, חרם ערבי ועזרה מהעולם היהודי

אני מבקש להקדים את הדיון באמור לעיל, בנושא מקורב אך לא זהה. בימים האחרונים ממש, חולף שוב/מתחדש, רחש-בחש בין פעילי ה"מחאה", זכרונה לברכה. גם נשאלות שאלות בדלתיים סגורות, האם לחדשה אם לאו. במחנה האחר עולה מפלס הדאגה לאפשרות כי אכן תתעורר שוב המחלוקת הקשה, שוב יחזרו המראות האלימים של חסימת עורקי תחבורה (בעת מלחמה!) ושוב נשמע את צריחת הזמבורות, כולל המצור הבלתי נלאה על מגורי שרים ואנשי ציבור.

"בהינתן שיקול הדעת הרחב המסור למשרד התחבורה בהפעלת סמכויותיו, לא מצאנו כי העתירה שלפנינו מגלה טעם מבורר המצדיק את התערבותנו" - כך כתב שופט בית המשפט העליון עופר גרוסקופף בפסק הדין שדחה (כצפוי, יש לומר) את עתירת התנועה לאיכות השלטון, שביקשה להמשיך להפעיל תחבורה ציבורית בשבת במתכונת של שבתות המלחמה הראשונות.

הם באים מחוגים הכי נאורים שיש, הכי אנושיים לכאורה, שומרי איכות הסביבה ואנשי העידן החדש. הם, שונאי ישראל הרבים ברחבי העולם ובייחוד בארה"ב. והם כולם שוכחים לשאול את השאלה הבסיסית: למה? למה אי-אפשר לעשות שלום בין ישראל לפלשתינים? להגיע להבנות. למה, למרות המספר העצום של הפלשתינים שהשתלבו בחברה הישראלית, בייחוד בעבודה ופרנסה טובה, יש עדיין ביניהם גם מחבלים ורוצחים?

טלוויזיה פועלת כצפוי. עורך המהדורה יודע כי ככל שירבו הנושאים עם צחוק ודמע שיעורי הצפייה יעלו. רייטינג. יותר חזק מ"סקופ" בינלאומי רועם, שמבשר חידוש מהפכני לטוב או לרע. דמעה מנצחת כל מידע, צחוק גובר על כל הרהור. לפיכך העין דמעה כמעיין המתגבר. לילה אחר לילה, מהדורת חדשות אחר קודמתה, תמיד עם השאלה הנדושה "אז תאר לנו את הרגע בו דימית שיקירך יחזור מן החטיפה", מתח וחרדה, ו"סיפור עיתונאי" סוחט דמעות. טבעי.

שראל נמצאת במלחמה רב זירתית. מלחמה שנכנסה להדממה מבוקרת בשל שחרור החטופות ושחרור החטופים. הבעיות הביטחוניות עוד לפנינו. המלחמה בהדממה ובהעדר הכרעה דומה שישראל חייבת לשקול היטב את הצעדים המתבקשים.