מאדמה ללא צל - לארץ נושבת

הספר שיצא במהדורה חצי אלבומית ומכיל כ-300 עמ', חולק לשבעה שערים (פרקים) כאשר כל שער מספר את סיפורו של רביבים בעשור שחלף. מכאן שתוכן העניינים כולל: הקדמה, שבעה שערים, ונספחים הכוללים את החי והצומח, אתרים מומלצים לביקור, מילון רביבים, מילון מושגי תרבות, מילון מושגי הסביבה, ספרים על רביבים, מפתח שמות ועוד.

הספר הוקדש למייסדי ובוני רביבים לדורותיהם ול-400 החברים והמועמדים שחיים היום בקיבוץ (2013). הספר כולל תמונות בצבע ושחור לבן, מפות, טקסטים ספרותיים ושיריים.

בהקדמה מוקדש מקום נרחב לשנים שגרעין הקיבוץ התגבש בראשון לציון החל משנת 1938. הפלוגה מנתה אז 21 חברים והם החלו ללמוד את שנדרש כדי להקים קיבוץ חדש. על כריכתו האחורית של הספר נכתב: "...הוא הספר הראשון שמגולל את ההיסטוריה המפורטת של קיבוץ רביבים מאז עלה על קרקע הנגב בשנת 1943...עם ייסוד הנקודה היה רביבים היישוב היהודי הדרומי ביותר בארץ-ישראל...רביבים הוא עדיין קיבוץ בעל צביון ייחודי המושפע לא מעט ממיקומו".

המחבר, עדין קוה, חוקר ומתעד מקומי, בן למשפחה יקית, היה מורה להיסטוריה לאחר שהגיע לרביבים במסגרת גרעין נח"ל. החומר שנאגר בספר הוא פרי תפקידיו הרבים שמילא בקיבוץ ונראה שעדין עושה כל מאמץ על-מנת להציג את ההיסטוריה המקומית מעמדה של משתתף מעורב ולא של משקיף אקדמי.

מאליו יובן שלא נוכל לסקור ספר בן 300 עמ' במספר עמודים ולכן בחרנו להיצמד לאירועים ותהליכים בכל עשור הקשורים בקרקע, בבדואים ובקשרים עמם, בניסיונות החקלאיים ובאירועים המרכזיים בכל עשור. האתגר כמובן שעדין קוה התמודד עמו היה - מציאת מכנה משותף לכל עשור שיגדיר אותו מקודמו וזה הבא לאחריו.

עדין קוה מכנה את ההקדמה במשפט "רביבים נולדה מהחול" ודומה שזו אמירה מדויקת. עסקת הקרקע הראשונה בשנת 1935 (שטח "קאת מקבולה") נערכה בין נציג המוכרים חאג' סאלאמה אבן-סעיד בה נקנו 10,000 דונם על-ידי תורמים מאנגליה ודרום אפריקה שמסרו את השטח לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה לידי הסוכנות היהודית והקק"ל.

כחמש שנים לפני העלייה על הקרקע התגבשה קבוצת הצעירים במושבה ראשון לציון ושם קיבלה את שמו של הקיבוץ שעמדו להקים - רביבים - מידי ברל כצנלסון שהציע זאת בעקבות שמו של מאסף ספרותי שיצא בראשית המאה העשרים בלבוב על-ידי י.ח. ברנר.

נקודה ישנה ונקודה חדשה - קריאה לעומק במגילות הייסוד של היישובים בעת ההיא, מעידה על הסיבה להקמת היישוב ועל התקוות שתלו בו הצעירים ומוסדות היישוב. במגילת ייסוד רביבים נכתב": "...בימי חורבן-ישראל ומשכנותיו. ארבע שנים למסע השמד של גרמניה הפאשיסטית על העמים ועל העם היהודי. בימי האבקות עם ישראל על זכותו לחיים במכורתו. אנו דור הבנים הצעירים... שהייתה חמש שנים בראשון לציון... מניחים את היסוד... לביתנו בנגב הרחוק והשומם, אשר ישמש בית ומקלט להמוני היהודים המעונים והדווים".

היישוב כונה בתחילה "תל צופים" על-מנת להוכיח לבריטים כי זו תחנת ניסיונות בלבד ו-12 הראשונים שהורשו לעלות למקום בראשות המוכתר מאיר ירושלמי (קודצי), יעסקו בחקלאות ניסיונית בלבד. הפרחים שגידלו ועצי הזית והנוי השפיעו כנראה על החלטת הוועדה משנת 1947 (אונסקו"פ) שביקשה להכליל את הנגב בתחומי המדינה היהודית. התלם הראשון באורך 30 ק"מ סימן את שטח הקיבוץ והחורשים התקבלו בעין יפה על-ידי הבדואים.

הבדואים גילו רוח ידידות וסייעו בפריקת המשאית של הראשונים ב-1943 וכן הכינו קפה. ד"ר רותם ממצפה גבולות ביקר במאהלי השבטים והגיש סיוע רפואי. ששון בר צבי שהחליף במוכתרות את יחיאלי שנרצח, מביא 3 סיפורים המעידים על ראשית רקמת היחסים בין המתיישבים היהודיים לבדואים. מתיישבי רביבים גידלו שפמים, שמו כפייה על כתפיהם וחגרו שבריות. כך חשבו יטמעו מהר יותר באזור. עד כ"ט בנובמבר 1947, נמשך מצב זה אך לאחר ההכרזה באו"ם הצטרפו רוב הבדואים למצרים וסייעו בפלישה.

בהמשך מובאים סיפורים קצרים של חברים שהיו במגע עם הבדואים: זכריה רחבי, יענקלה שמש, יואל דה מלאך, אריה מונזון, אמיר גלילי, ואף קטע מסיפורו של ס. יזהר על טיול כתתי לרביבים. בהמשך מפרט עדין קווה את הימים עד למלחמת העצמאות ולאחריה כולל בניית בתי הילדים הראשונים, הכשרות הפלמ"ח וביסוס המשק על תעשיה וחקלאות. בהנחה שמרבית חומר זה נחקר ופורסם - אנו עוברים עם קוה לשער השני, שעיקרו נסוב על המים וחשיבותם להמשך קיום היישוב והשגת כוח אדם להרחבתו.

עדין קוה הכתיר עשור זה בשם "המים המתוקים מגיעים". במרכז העשור "חג המים" שהפך לחג לאומי והוקצו לו כוחות מקצועיים מרחבי הארץ. הוצג חזיון שנכתב בידי הזוג סנד והחשובים שהוזמנו לאירוע היו: יצחק טבנקין, שמחה בלאס, יוסף וייץ, והמהנדס דב קובלנוב. המים הגיעו מבאר שבע בצינור בקוטר של 15 ס"מ שהוליך דרך נבטים, כורנוב תל-ירוחם עד רביבים כ-1000 מ"ק ביממה והם נאגרו "בבריכת האלף".

באותה עת התפרסם שירו של אריה יחיאלי (על-פי לחן בדואי) "את אדמה בלב מדבר" והתפרסם בארץ כולה. בן-גוריון שישב על הבמה לא נאם ושנשאל על כך ענה, שבא להשתתף בחג המים ולא לשאת נאום מימי.

חיי התרבות זכו לפיתוח מואץ: הוקם חוג דרמטי, נבנה ונפתח מרכז תרבות בשם "בית אליהו" (ע"ש גולומב), ויקסי, נבחר למלא את תפקיד רכז התרבות הנצחי, הוקמה תקליטיה ועוד. גם מסגרות החינוך נקבעו וגרעינים זרמו לקיבוץ.

ניכר שבשער זה מתאמץ קוה להוכיח שעל אף הבדידות בה חי הקיבוץ ומרחקו ממרכזי התרבות הגדולים, הוא הקפיד על יצירת דפוסי חיים המלאים תרבות על רמה שתהווה תחליף לנסיעה למרכז הארץ.

מקריאת הסעיפים של הפרק נוכל בקלות לעקוב אחר המתרחש ברביבים: חצי יובל לרביבים, התחבורה הציבורית, זיכרון השואה ברביבים, הוויכוח על ייצוא הפרחים לגרמניה, ואימוץ תנועת הנוער "דרור". עוד מונה קוה: תנועת המתנדבים, אולפן ציונות, כיתות המשך מחוץ למשק, חנוכת בריכת השחייה, המעבר לתקציב כולל והקמת חברת "רביב".

ליד סעיפים אלה כדאי לשים לב לכמה אירועים פיקנטיים - למשל התחרטות לוי אשכול (אז יו"ר מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית) שאמר לנציגי רביבים כי זול לו יותר לשכן את כל חברי רביבים במלון אכדיה בהרצליה מאשר להוביל מים לרביבים. באוקטובר 1968 התחרט על אמירתו בפומבי ובירך את רביבים בחגה וטען שהוא היה הבסיס להקמת 11 הנקודות.

בוויכוח על יצוא הפרחים לגרמניה בלט המאבק בין האידאולוגיה לבין עשיית הרווח והפיתוח הכלכלי. מרכז המשק ברזילי פנה לארבע דמויות ציבוריות בשאלה האם לדעתם מותר לרביבים לייצא פרחים לגרמניה. בגין סבר שאין לשווק את הפרחים לגרמניה; אלתרמן שלל את עצם יחסי המסחר עם גרמניה באמצעות "אגרסקו"; שרת סבר שהניצחון על גרמניה הוא בתקומה ולכן יש גם לסחור עם גרמניה ותושבת רוזן, איש הקיבוץ הארצי סייגה את המסחר עם הגרמנים - בתנאי שלא יהווה חיזוק ליצור נשק.

החלטת קיבוץ רביבים שהתקבלה ברוב מזערי הייתה - המשך יצוא הפרחים לגרמניה. הפרק מסתיים בדיווח אופטימי על מפעל המתכת שהלך והתפתח, "חברת רביב" שנועדה להוות מקום עבודה למבוגרים שנפלטו מהחקלאות. עדין קוה השתדל להציג בפרק זה את ההתנגשות הגוברת והולכת בין האידאולוגיה הנוקשה של הקיבוץ המאוחד לבין רצונו של הפרט/המשפחה למימוש עצמי.

עדין קוה הגדיר את פרק הזמן שנסקור עתה - כעשור התרבותי. באותו עשור מתעצבים מנהגי התורנות והגיוסים. יואל דה מלאך, שעוד נדבר בו, סיכם שנה תרבותית ברביבים בעשור זה: 71 סרטים, 15 מופעים, 15 הרצאות, 9 קונצרטים, 11 מסיבות פנימיות, 7 ערבי הרקדה, 8 ערבים קלילים.

השלמתו של "אולם גולדה" קידמה את יכולת הקיבוץ ליצור תרבות עצמית ומיובאת. גולדה מאיר שהתמנתה לראש הממשלה הביאה עמה אמנים ואנשי רוח מהארץ ומהעולם וזאת בזכות בתה שהתגוררה ברביבים. בשנת 1983 נחוג "חג הארבעים".

בשנת 1983 נרצח אמיל גרינצוויג בהפגנה כנגד אריק שרון על-ידי הימין. אמיל כבר לא היה חבר אך התמיד לבקר את משפחתו שנשארה בקיבוץ. הרצח היווה סדן לפילוג ושנאה שליוו את החברה הישראלית עוד שנים רבות. הקיבוץ קיבל בהלם את האירוע אך גרם דווקא לחידוד חילוקי הדעות הפוליטיים.

עדין קוה מוכיח בפרק זה את כוחו הפנימי של הקיבוץ ליצור תרבות עצמית ואת דרישתם הבלתי פוסקת של החברים ליהנות מתרבות מרכז הארץ (אמנים, שחקנים, נגנים, יוצרים בכלל) גם במחיר הבאתם לרביבים.

עדין קוה העדיף לתת כותרת משנה לפרק זה: "התפתחות התא המשפחתי". הנושאים אותם צירף קוה בשער זה כללו: המעבר ללינה משפחתית, הטירה הופכת לאתר תיירות, מהפכת התקשורת, חגיגת יובל לרביבים בשנת 1993, פרס ישראל ליואל דה מלאך, מעורבות פוליטית והעלייה מחבר העמים.

בין שלל הנושאים בחרנו לסקור את הקשור בתא המשפחתי. יחד עם המשפחה שתקבל לגידול את ילדיה ושתעמוד עתה במרכז, נשמעו גם דעות התומכות במימוש העצמי בעיקר בתחומי ההשכלה הגבוהה והתעסוקה. גם הרחבת הדירות, הכנסת הטלוויזיה לחדרי החברים הרחבת הבעלות על כלי רכב.

הערבות ההדדית נמשכת והתרבות תמשיך אף היא בעשור זה להוות מרכיב מרכזי משותף לחברים. לאחר מלחמת יום כיפור, הילדים נלקחו לבתי ההורים והמשמעת החינוכית שדגלה בלינה משותפת - התפרקה. הקיבוץ הרחיב את בתי החברים ושביעות רצון הפרט עלתה.

חבר הקיבוץ יואל דה-מלאך זכה בפרס ישראל (1986) על הצלחתו בניסיונות לשבח זני עגבניות ופירות אחרים לגידול בתנאי יובש מדברי. דה מלאך אף כתב ספר "מגבעות טוסקנה למרחבי הנגב" והוא סימל עבור חברי הקיבוץ את "הניצחון על המדבר" והיכולת האנושית להתמודד עם המחסור במים.

הסופר מדגיש עשור זה כמושפע ממהפכת תקשורת כמו האינטרנט, הטלוויזיה, הרדיו והטלפונים הניידים וכיצד השפיעו על הלכידות החברתית. הצעד המהפכני התבסס תחילה על טלפוני נוקיה אך מהר מאוד עברו החברים "לסמרטפון". כך גם נכנס הדואר האלקטרוני לשימוש והוקם האתר במרשתת - "רביבים".

הטלוויזיה חדרה לכל בית והנחיצות בהתכנסות ציבורית ירדה. בשער השביעי, שנמשך עד 2003 מבליט עדין קוה את ההתבססות הכלכלית של היישוב. אירועים מרכזיים היו: הפרטת חדר האוכל, הקמת חברת רבל, חג השבעים שנחוג ברוב פאר והדר, ואף כינה אותו, העשור החברתי.

עדין קוה מסיים את סקירתו במספר עמודים המכונים "70 שנה במדבר" שהם בעצם מילון ומפה שימושיים למטייל באזור. כך למשל מונה קוה את האתרים המומלצים לטיול ברביבים: מצפה רביבים והטירה, המערה; מפעל המים ובעיקר הסכר שאכזב; חלקת הלימונים; חי-נגב; סוכת הבנים - אתר זיכרון לנופלים; גן 1000 הקקטוסים; הבוסתן ליד "שער גולדה"; מרכז תרבות ע"ש גולדה; פסל הכרובים שהוצב על-ידי חנה אורלוף; כותרות הביזנטיות מאתר חלוצה; ארכיון רביבים ובית הראשונים.

כמו בכל קיבוץ נוצר ברביבים מילון מושגים מקומי שהוא עדיין בשימוש. הוא ערוך לפי האלפבית ונביא כאן כמו דוגמאות: "אין לזלזל בארוחת ארבע" מפי ויקסי שנוצרה בימי הצנע. "המערה הגדולה" - בור מים נבטי/ביזנטי ששימש מקום לינה לראשונים ב 1943; "חוצה סיביר" - השביל שהוליך מחדר האוכל לשכונת הקרוונים ששימשו את עולי בריה"מ.

קיבוץ רביבים שמר על רמה תרבותית גבוהה ורבים מחבריו כתבו על המקום וכן פורסמו ספרי יצירה ושירה. כמה מהם הפכו למוכרים ברחבי הארץ: כך למשל כתבו ספרים שעוסקים ברביבים - מאיר איילי, יואל דה מלאך, יחיאלי אריה, קוה עדין, ועוד. הרשימה של חברי רביבים שכתבו ספרים פרי יצירתם אף היא ארוכה וכוללת כמה שמות ידועים: בר עמוס; סבוראי רחל; סנד יונת ואלכסנדר, צחור יגאל ועוד.

מילה אחרונה - מכיוון שאין זה מחקר אקדמי אין הכרח לבחון האם התזה הוכחה. מספיק אם נאמר שהספר הצבעוני, החם והרב גוני של עדיו קוה מבטא באופן אנושי את התהליכים והאירועים המרכזיים שעברו על רביבים לאורך 80 שנה והסופר הוכיח שלמרות כל המהפכות שהזכרנו לעיל, כמו המעבר ללינה משפחתית, ההפרטה על גווניה, ההשכלה הגבוה ומהפכות הניידות והתקשורת - שמר הקיבוץ על רמה גבוהה של ערבות הדדית, היה קשוב ליוצרים שחיו וחיים בקרבו והמשיך להיות פתוח לניסיונות בתחום החינוך, המימוש העצמי והחשיבה הפוליטית-חברתית רבת הגוונים כולל היחס לשכנים הבדואים.

בקיצור - רוצו לקרוא, ספר חובה לאזרחי הנגב.