צו השעה: להרחיק ראות

עם עתיק אנחנו, העבר שלנו מקרין על ההווה ולהפך: גם העבר מואר באור חדש לנוכח אירועים עכשוויים. אירועי שמחת תורה והמלחמה שפרצה בעקבותיהם אינם עוד סבב דמים. מתחילתם עלתה בראשי המחשבה שלפנינו אירוע בסדר גודל תנ"כי שאנו בתחילתו. אינני מתכוון לחזונות אפוקליפסה ושאר ירקות גוג ומגוג, אלא להילוכנו כעם בהיסטוריה, בגיא צלמוות שאינו עוד פרק אומלל בגלותנו אלא פרק קשה אך מלא הוד של גאולתנו. במישור הסינכרוני, קורותינו הנוכחיים קשורים בעניינים גיאופוליטיים, מדיניים, צבאיים. במישור הדיאכרוני, אנחנו רושמים פרק היסטורי נוסף בקורותינו, כלומר פרק נוסף בתנ"ך, שגם אם נחתם לפני אלפי שנים, ממשיך להיכתב בזיכרוננו הקולקטיבי.

"מלחמת בראשית" כיניתי את המערכה הצבאית בתחילתה. שמחת תורה, מועד הטבח, הוא מועד סיום מחזור הקריאה בתורה ותחילתה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם...". מהתהום החשוכה שנזרקנו אליה בבוקרה של אותה שבת גורלית, קמנו ועלינו מאפר הבתים והמשפחות שנכחדו, להשיב מלחמה לאויבינו.
זה החידוש של תקופתנו: בנדודינו בהיסטוריה מה עשו יהודים ביום השני של הפוגרום לבד מבריחה והסתתרות? לא בפעם הזאת. אנחנו נוקמים את מותם האכזרי של אהובינו. שלא כדברי הרמטכ"ל, יש ערך מוסרי לנקמה, צדק פואטי, ההבנה שעולה מהניסיון ההיסטורי והרוחני שלנו זה אלפי שנים, שאסור בתכלית האיסור לעבור לסדר היום לנוכח דמם השפוך של ילדינו והורינו.

"קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה", אמר אלוהים לקין באותה שבת בראשיתית, והם דורשים תגובה אדירה שתהדהד עד לדור אחרון, כי דם יהודי לא יהיה יותר הפקר ולא לשווא חזרנו הביתה לציון והקמנו מדינה עם כוח מגן. אלה חוקי האזור העתיקים שחייבים להכיר בהם אם חפצי חיים אנחנו. וגם אם יעמדו עלינו אומות העולם ויבקשו לעצור את המלחמה, לא נשמע להן. אנחנו עתיקים ולמודי ניסיון מהן ולא נמכור את חיינו בנזיד עדשים של הבטחות סרק. יעקב חזר הביתה ולא פוחד יותר לשרות עם אלוהים ועם אנשים. עכשיו שְׁמֵנו ישראל.

מבראשית עלינו במעלה הדורות רב החתחתים, ממשפחה הפכנו לשבט ומשבט לעם שנולד בסערה מבית העבדים לחרות עולם. לאחר קריעת הים וקבלת החוקה בהר סיני, עמדנו להקים משכן, מקום שיעיד על הברית שכרתנו עם אלוהים. העדות לכך התגלמה בלוחות הברית שעליהן עשרה עקרונות אוניברסליים ותורת חיים המתחדשת גם כיום. אך לא הספקנו להשלים את התהליך ברצף, שכן בין הציווי להקים משכן לבין בנייתו בפועל אירע פיצוץ אדירים שהדיו ממשיכים להתרגש עלינו גם כיום.

ארבעים הימים שבהם נעדר משה מהמחנה גרמו לספקות קיומיים בעם. רק אותו הכירו העבדים המשוחררים, הסלע האיתן שעליו סמכו בסערות יציאת מצרים והמאבק מול האימפריה. בחסותו חצו את הים ונכנסו למדבר, תוך שהוא שב ומספר להם שהיעד הסופי הוא הקמת מדינה עצמאית בארץ האבות. עכשיו איננו. "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר". מבחינת עם העבדים, הם נותרו יתומים.

"וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". הסבלנות לא אפיינה אותנו כבר אז. ההמשך ידוע: אהרן אוסף תכשיטים ויוצר עגל זהב. "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". נורא. אחרי מתן התורה שבו שמע העם את הדיבר הראשון: "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל...". חכמינו בתלמוד השוו זאת לכלה המזנה בתוך חופתה, אין דימוי יותר קשה מזה לבגידה.

האל מורה למשה לעזוב את ההר; הרומן הקצר עם העם הזה הסתיים: "לֶךְ רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם!". זה לא העם שלי יותר. והצעה מדהימה יש לאל: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם (אכעס עליהם) וַאֲכַלֵּם (אחסל אותם), וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי (עם) גָּדוֹל". נתחיל מחדש ונקים ממך אומה של צדיקים ונאורים שלא תבייש אותנו.

ברגע המשבר הגדול, מתגלה משה במלוא תפארתו כמנהיג, על שלל ההיבטים של התואר. עוד בטרם ירד מההר, ביקש שהאל יסלח לעם ולימד עליהם סנגוריה והאל נעתר לא לפגוע בעם. את תגובתו להצעה להחליף את העם, שמר משה להמשך. ואז הוא יורד מההר עם הלוחות, העדות המרשיעה לברית שנכרתה בין האל לעמו והופרה. למרגלות ההר הוא נוכח במראות הקשים: עגל הזהב במרכז והעם מחולל סביבו, והוא עם הלוחות. היש ניגוד מטלטל מזה?

אבל משה היה גם מחנך; הוא מבין שכדי לתקן את הרעה, נדרשת טראומה שתיצרב לדורות בזיכרון הקולקטיבי של העם. "וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר!". מדהים. במקום להחזיר את המתנה לאל בתירוץ שהעם לא ראוי לה, הוא שובר אותה. במצב כאוטי כזה, משה מבין שהעם עלול לעזוב את העגל ולהחליפו בלוחות, כלומר לסגוד ללוחות כנציגיו הישירים של האל! לכן הוא מלמד לדורות שלחומר אין ערך - אפילו חומר אלוהי - אלא רק לרעיונות הכתובים והנאמרים. החומר כלה, והרעיונות נותרים לנצח. הגווילים נשרפים ומתכלים, אך האותיות פורחות, ונותרות להחיות עַם רב.

משה לא מסתפק בזה. הוא פורץ למעגל החוגגים: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂו,ּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק, וַיִּזֶר (פיזר) עַל פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ (השקה) אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אתם מבינים? רק נרמוז שהוא לא משליך את העגל לפח, אלא מתקן אותו, ובאופן הזה העם יכול להכיל (לשתות) גם את הרעיון המעוות הזה ולהוציא מעז מתוק. והדברים עמוקים.

נותרה ההצעה הנוראה להחליף את העם. הוא שב לאל ומודה: "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב". אין מה לומר, בושה, בושה, בושה. ובכל זאת: "אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם" - אם תסלח, אמשיך במשימה שהטלת עליי; "וְאִם אַיִן - מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!" - אך אם אינך סולח, מחוק אותי מהתורה ושחרר אותי. בום!

משה מלמד לדורות מה תפקידו של מנהיג ואינטלקטואל: לא רק להכות בקודקוד העם לאמור כמה אינו בסדר, אלא להאמין בכוחותיו, ביכולותיו, ברוחו שהם קבועים וגדולים ומתנשאים מעבר לחטאים הנוראים ביותר. במילים אחרות, משה מסרב להצעה המחמיאה ומודיע לאל שאינו מוותר על העם, וביחד הם ינצחו. ההיסטוריה הוכיחה עד כמה הרחיק ראות.