"מִי שֶׁמַּחֲזִיק רק פַּטִּישׁ בְּיָדוֹ כָּל דָּבָר נִרְאֶה לוֹ מַסְמֵר", אמר פעם הפסיכולוג אברהם מאסלו, ואולי לא במקרה אני רואה בכל ספר שירה שאני מוצא על המדפים שלי שירי מלחמה ומוות. כך גם בספרו של דן פגיס, 'שנים-עשר פנים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1981).
דן פגיס (1986-1930) לא ניחש את המלחמה הנוראה בעזה וגם לא את המבצעים שקדמו לה ולא את מלחמת לבנון השנייה, ובכל זאת זכרונותיו היו מוכי מלחמה. במלחמת-העולם השנייה הוא נשלח עם הסבא והסבתא שלו למחנה העבודה בטרנסניסטריה שבאוקראינה. הסבא שלו מת והוא חזר עם סבתו לרומניה, ובגיל חמש-עשרה הגיע לישראל ופגש בה את אביו שהקדים כדי להקים בית למשפחה וניצל מהמלחמה הקשה. טראומת השואה רדפה את פגיס, ושירו 'כתוב בעיפרון בקרון החתום' הוא אחד משירי השואה הידועים ביותר.
את השיר 'הקרב' קראתי בספר 'שנים-עשר פנים' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988).
הכותרת 'הקרב' אינה מתאימה לשיר, שאינו מתאר קרב אלא תהלוכה של מתים. האם התכוון דן פגיס למתים שמתו בקרב, או למתים במנות ההשמדה? אינני יודע. אני תוהה אם הכותרת 'קרב' אינה חילוף אותיות של הכותרת המתאימה יותר, 'הקבר'. השיר הזה אינו מזכיר לי את המלחמה הנוראה ואת אלפי הגופות השרופות והמנופחות שראיתי בסיני, אלא דווקא את מעשי הטבח כמו הפוגרום בקישינב בשנת 1903, אותו מתאר ביאליק בשיר 'בעיר ההרגה', ובמיוחד את מבט עיניהם של המתים:
.
וּמִכָּל-הַחוֹרִים הָעֲמוּמִים וּמִתּוֹךְ צִלְלֵי הַזָּוִיּוֹת
עֵינַיִם, רְאֵה, עֵינַיִם דּוּמָם אֵלֶיךָ צוֹפִיּוֹת.
רוּחוֹת הַ"קְּדוֹשִׁים" הֵן, נְשָׁמוֹת עוֹטְיוֹת וְשׁוֹמֵמוֹת,
אֶל-זָוִית אַחַת תַּחַת כִּפַּת הַגַּג הִצְטַמְצְמוּ - וְדוֹמֵמוֹת.
כַּאן מְצָאָן הַקַּרְדֹּם וְאֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה תָּבֹאנָה
לַחְתֹּם פֹּה בְּמֶבָּטֵי עֵינֵיהֶן בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה
גם דן פגיס מתאר את העינים המתות של הקורבנות: "בְּעֵינַיִם גְּדוֹלוֹת וְזָרוֹת וּבְמֵצַח שָׁבוּר יִתְקַבְּצוּ הַמֵּתִים אֶל פִּי הַבּוֹרוֹת". התיאור הזה הוא היפוכו של תיאור תחיית המתים המוכר: "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי" (יחזקאל לז, פסוק יב). המתים בשירו של פגיס מתו זה עתה, והם מבקשים להיקבר, בגוף מרוסק, עוד בטרם הסכינו לעובדת מותם.
פגיס מתאר בשיר הזה את ההתוודעות לקיומו של המוות, בזמן הקצר בין מעשה הטבח וההרג לבין הכחשתו באמצעות קבורתן של הגופות המתות בבורות חפורים באדמה. פגיס מתעכב דווקא על מה שאנחנו מבקשים לשכוח, והוא מבקש מאיתנו לזכור את המתים דווקא בשעת מותם, כשהם שבורים ומדממים ומרוצצי גולגולת, מבלי לייפות את המות בזיכרונות קדומים ויפים יותר.
כמו בסרט-אימים מתאר פגיס את המעבר בין חיים למוות בתנועה איטית: "לְאַט, מֵעֵבֶר לְקַו הָאֵימָה יָבוֹאוּ טוּרִים טוּרִים". אי-אפשר שלא להיזכר בשירו הנורא של חיים גורי, שנכתב בעקבות אסון הל"ה, שלושים וחמישה הלוחמים שנהרגו בגוש-עציון בחמישה-עשר בינואר, 1948:
רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה.
פֵָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים.
כָּבִים נְגוֹהוֹת אַחֲרוֹנִים וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר.
רְאֵה, לֹא נָקוּם לְהַלֵּך בַּדְּרָכִים לְאוֹרָהּ שֶׁל שְׁקִיעָה רְחוֹקָה.
לֹא נֹאהַב, לֹא נַרְעִיד מֵיתָרִים בִּצְלִילִים עֲנֻגִים וּדְמוּמִים,
לֹא נִשְׁאַג בַּגַּנִּים עֵת הָרוּחַ עוֹבֶרֶת בַּיַּעַר.
את הזעקה נגד הפשע הנורא מבטא פגיס כשהוא מתאר את המתים כשהם "מֻכֵּי תַּדְהֵמָה, יִשְׁתְּקוּ בְּפִיּוֹת פְּעוּרִים". המשורר מוותר על תיאור הרוצחים, שאת שמם לא הצליחו המתים הזועקים לבטא: "לֹא נוֹדַע מִי אָרוּר מִי בָּרוּךְ בֶּעָפָר הֶחָרוּךְ". [
אוהד אלמליח הלחין את השיר הזה].
האסוציאציות לא מפסיקות להציף אותי כשאני קורא את המלים השותקות. אני רואה בדמיוני את צילומי הנרצחים במחנות-ההשמדה, את הבורות בהם נטמנו, ואני חושב על הקיבוצים ההרוסים והשרופים והגופות המוטלות בהם, על הערים ההרוסות באוקראינה ועל שורות הקברים שנחפרים ברגע זה בעזה ההרוסה.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
