ירושלים בתקופת המנדט הבריטי [חלק ד']

הדגם היישובי של העיר

גדעון ביגר הגיע למסקנה שהדגם היישובי שהיה קיים בתקופה העות'מאנית שמר על מבנהו. הדגם השליט בעיר היה של סגרגציה אתנית-דתית. כל קבוצה אתנית-דתית התגוררה בשכונות משלה הן בעיר העתיקה והן בעיר החדשה. אבל, היו גם שכונות מעורבות. ברובע היהודי התגוררו גם מוסלמים, ברובע הארמני התגוררו גם יהודים ובמרכז העיר העתיקה היו שכונות מעורבות. גם מחוץ לעיר העתיקה היו שכונות מעורבות. אבל, המרחב היהודי הלך וגדל עם גידול האוכלוסייה היהודית בעיר.

לאחר מאורעות 1929 העדיפו היהודים לעזוב את השכונות המעורבות וגם היישוב היהודי בעיר העתיקה הצטמק. בעיר היו שני שווקים עיקריים, בעיר העתיקה ובמרכז העיר החדשה. השכונות האתניות-דתיות בעיר העתיקה נוצרו סביב המרכזים הדתיים. היהודים התרכזו סביב בתי הכנסת, הנוצרים סביב כנסיות והמוסלמים סביב מסגדים.

היהודים

היהודים היוו למעלה מ-50% מאוכלוסיית העיר ושמרו על רוב לאורך כל תקופת המנדט. גידול האוכלוסייה היהודית נבע מריבוי טבעי, משובם של תושבים שעזבו בזמן מלחה"ע הראשונה ומקילוח דק של יהודים שהיו עולים חדשים. לדעת בן אריה לא התחולל שינוי משמעותי בהרכב האוכלוסייה היהודית לעומת התקופה העות'מאנית עד שנות ה-1930 והיא הייתה מורכבת בעיקר מחרדים ומבני עדות המזרח: יוצאי תימן, פרס, כורדיסטן, עירק וצפון אפריקה. העולים החדשים מאירופה לא נמשכו לירושלים. אבל הקמת האוניברסיטה העברית והעברת מוסדות התנועה הציונית והסוכנות לעיר שינו את המצב. פקידים, מורים ובעלי מקצועות חופשיים התיישבו בשכונות החדשות.

הקבוצה היהודית הלכה וגדלה לאורך שנות המנדט. היהודים היו מרוכזים בשני ריכוזים עיקריים: בעיר העתיקה ובחלק הצפוני-מערבי של העיר החדשה בה קמו בזו אחר זו שכונות חדשות. על-פי מיפקד 1931 10% התגוררו בעיר העתיקה והשאר בעיר החדשה. התפרוסת היישובית השתנתה עם הצטמקות היישוב היהודי בעיר העתיקה לאחר מאורעות 1929 וחיסולן של שתי שכונות יהודיות ליד שער שכם - קריה נאמנה ואשל אברהם. היו גם יהודים שעזבו את שכונת אבו טור.

המוסלמים

במפנה המאה ה-20 המוסלמים היו הקבוצה השלישית בגודלה אחרי היהודים והנוצרים וכך היה גם המצב על-פי מיפקד 1922. רק 2% - 4% מכלל המוסלמים בארץ התגוררו בירושלים. האוכלוסייה המוסלמית בעיר הייתה מורכבת ממהגרים מחו"ל וצאצאיהם, מתושבי העיר הוותיקים ומהגירה פנימית. עוזיאל שמלץ הסתמך על מפקד עות'מאני מ-1905 ומצא ראיות שאחוז המהגרים המוסלמים מחו"ל בקרב אוכלוסיית ירושלים היה משמעותי: 19.3% היגרו מאסיה, 10% - מטורקיה ו- 21.8% - מאפריקה.

האוכלוסייה המוסלמית גדלה פי 2.5 בתקופת המנדט, לעומת התקופה העות'מאנית אך היוותה רק 21% מכלל אוכלוסיית העיר. מקורות הגידול היו ריבוי טבעי והגירה פנימית. הריבוי הטבעי הגבוה של המוסלמים בירושלים נבע משירותי הבריאות שהיו טובים יותר מאלה שעמדו לרשות הכפריים המוסלמים. ההגירה הטבעית נבעה מהגירה לעיר של הכפריים מסביבות ירושלים וחברון.

מבחינה סוציו-כלכלית התחלקו המוסלמים לשכבת עילית של משפחות מוסלמיות עשירות ולשכבה של מוסלמים מהמעמד הנמוך, רובם פועלים בלתי מקצועיים. המעמד הנמוך היה מורכב מתושבי הכפרים הסמוכים לעיר שהיגרו לירושלים. הפער הסוציו-כלכלי השתקף גם ברמת ההשכלה של האוכלוסייה המוסלמית. מספר יודעי קרוא וכתוב היה 46% על-פי המיפקד של 1931.

המוסלמים התגוררו בשני ריכוזים עיקריים: בעיר העתיקה ובחלק הצפוני מזרחי של העיר החדשה. כ-62% התגוררו על-פי מיפקד 1931 בעיר העתיקה וכ-40% בצפון העיר החדשה ובמרכז העיר. החברה המוסלמית הייתה מפולגת על-ידי מאבקים פנימיים בין משפחות חוסייני ונשאשיבי ותומכיהם. בתקופת המנדט הייתה התעוררות לאומית בקרב הערבים - מוסלמים ונוצרים - וערביי ירושלים היו פעילים במאבק נגד החברה היהודית.

הנוצרים

במפנה המאה ה-20 20% מכל הנוצרים בארץ התגוררו בירושלים וב-1922 עדין עלה מספרם על מספר המוסלמים. אבל, מספרם ירד מ-23.4% ב-1922 ל-19.0% ב-1946. רק 50% מתוך האוכלוסייה הנוצרית היו ערבים. השאר היו יוונים, ארמנים, בריטים, אירופים אחרים ואמריקנים. הנוצרים התגוררו בשלושה ריכוזים עיקריים, בעיר העתיקה, בשכונות נוצריות שקמו מחוץ לחומות, בדרום העיר ובמרכז העיר החדשה, צפונית-מערבית לחומה. הריכוז השלישי היה מצפון לעיר העתיקה באזור מוסררה. כמו-כן, היו כיסי התיישבות נוצרית במספר מקומות בעיר החדשה. רוב תושבי העיר העתיקה מוסלמים. [ראו טבלה 2 למטה]

השפעת שלטון המנדט על אופיה של העיר

קרק קבעה שבתקופת שלטון המנדט הפכה ירושלים לבירת פלשתינה עם דגש על שמירה על המורשת התרבותית. תקופת המנדט בירושלים הצטיינה בפעולות פיתוח מצד ממשלת המנדט והקמת שכונות חדשות, רובן על-ידי יהודים. לשלטון המנדטורי הייתה השפעה משמעותית על אופיה של העיר. הם שאפו לשמר את האופי המיוחד של העיר ולכן, פיקחו על תוכניות הבנייה בעיר כדי לשמר ולחזק את האופי הקדוש של העיר כמוזאון חי ולהרחיק את ההתפתחות התעשייתית והמסחרית מעבר לחומות. קרק קבעה שירושלים השתנתה באופן מהותי תחת המנדט הבריטי. מעיר קטנה יחסית היא הפכה לעיר גדולה מעבר לחומות. השכונות החדשות נבנו בשטחים ריקים וגם התפשטו לאזורים חדשים. הצמיחה הכלכלית הביאה להקמת מרכז מסחרי חדש ובו בנייני בנקים, עסקים ומסחר. כמו-כן, נבנו בעיר בתי מלון, מסעדות, קלובים, תיאטראות ומשרדים.

(1) היהודים היוו רוב בעיר למעלה מ-1,000 שנים, מהמאה ה-10 לפנה"ס ועד שנת 70 לספירה. המוסלמים היוו רוב בעיר בתקופת האיובים ובחלק מהתקופה הממלוכית, בין 1190 ל-1260, ומסביבות אמצע המאה ה-14 ועד סיום השלטון הממלוכי, כלומר במשך 326 שנים.

הנוצרים היוו רוב בעיר בתקופה הביזנטית, לאחר ניצורם של הפגאנים במאה ה-5, במרבית התקופה הערבית ובתקופה הצלבנית, מהמאה ה-5 עד 1190, התקופה האיובית. כלומר, כ-600 שנים. בראשית התקופה העות'מאנית עדיין היה רוב מוסלמי בעיר, אך בהיעדר מפקדי אוכלוסייה במאות ה-17 וה-18 חסרים נתונים רשמיים. אבל, ממקורות שונים מתברר שהיו תנודות בנתונים והיהודים הפכו לרוב סביב אמצע המאה ה-19 כלומר, המוסלמים היו 350 שנים רוב בעיר בתקופה העות'מאנית ולמעשה מ-1840 עד היום היהודים הם הרוב, כבר 178 שנים.