כמי שמייצג דיירים, אני רואה בתסבוכת של רבבות דיירים המתגוררים במתחמים הסמוכים לתחנות המטרו העתידות לקום, בתור אחד המחדלים המשמעותיים ביותר בשוק הדיור שיהיו במהלך השנים הקרובות, ובכלל.
אקדים ואומר כי אין ספק שפרויקט המטרו בגוש-דן עשוי להיות הבשורה הגדולה של מדינת ישראל בדור הבא. מדובר בהשקעת ענק המוערכת כבר היום בכ-200 מיליארדי שקלים בקירוב ובשלושה קווים המשתרעים על פני כ-145 קילומטרים, כולל 109 תחנות ו-24 עיריות ורשויות מקומיות.
לקראת הקמת המטרו הושקעו כבר כ-8 מיליארדי שקלים בתכנון וכמו-כן הוחלט אודות תוכנית תמ"א 70 שעל פיה נקבעו מסמרות מה בדיוק ייבנה ברדיוס שסביב התחנות, הן למגורים והן לעסקים.
אולם, וזה אולם גדול, דומה שדווקא הבשורה הגדולה הזאת הולכת והופכת להיות חרב פיפיות. התכנון, כצפוי, נמשך זמן רב ובאופן פרדוקסלי דווקא אותם מתחמים סביב התחנות נכנסו למצב של אי-ודאות ובמילים אחרות - מצב של קיפאון עמוק במתחמים האטרקטיביים ביותר בגוש-דן.
איני רוצה להיות, רחמנא ליצלן, נביא זעם, אולם אם נבדוק לדוגמה את משך הזמן שלקח להקים את הקו האדום של הרכבת הקלה, פרויקט קטן לאין שיעור מהמטרו, כ-20 שנה בקירוב, ייתכן מאוד שאנחנו צפויים לעוד שנים רבות של חוסר ודאות בכל מה שקשור לפיתוח סביבת המטרו, עובדה שעלולה להיות בעלת משמעות קריטית לגוש-דן ולמדינת ישראל בכלל.
חשוב שנזכור שמדובר ב"הרבה יותר מרכבת תחתית". נכון להיום מתגוררים בגוש-דן המורחב כבר למעלה מ-4 מיליון בני אדם ועל-פי תחזיות שמרניות אמורים לחיות בו בשנת 2050 למעלה מ-10 מיליון(!) תושבים, זאת מתוך כ-18 מיליון שיתגוררו בכל מדינת ישראל.
זה אומר שאם כיום שוק הדיור נזקק לכ-100 אלף התחלות בנייה לשנה, כולל הגרעון המצטבר בהיצע, שהולך וגדל משנה לשנה, הרי שבמהלך העשורים הקרובים נזדקק למספר הבלתי נתפס של 200-150 אלף התחלות בנייה לשנה.
חלק נכבד מעתודות אלה מצוי באותם מתחמים הסמוכים לתחנות המטרו. ובמילים אחרות: אם לא ימצא פתרון למלכוד, הנזק יהיה כפול ומכופל, גם לדיירים הממולכדים באותם מתחמים, גם ליזמים הסובלים מחוסר ודאות תכנונית וגם למדינת ישראל שבמו ידיה כובלת את אותן עתודות רזרבה חיוניות.
קידום תמ"א 70 הינו בעל ערך כלכלי וסביבתי שלא יסולא בפז וכל השקעה שלא תהיה תחזיר את עצמה כפל כפליים, הן בעצם מתיחת הפנים הכללית לשכונות ומתחמים שאבד עליהם הכלח, הן בשיפור דרמטי של כל קיצור יוממות הנסיעה בתוך המטרופולין והן בשיפור איכות הסביבה כתוצאה מגריעת מצבת המכוניות המזהמות.
אדגיש גם כי במרבית המקרים מדובר במתחמים ותיקים, דוגמת שיכונים ציבוריים שהוקמו בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת ובאוכלוסיות שהינן מוחלשות בעליל ושאין להן כלל ועיקר את הכלים הנדרשים לעמוד בפני הביורוקרטיה והממסד הדורסני.
הפתרון, לטעמי, לשחרור אותם כבלים, הינו לייצר, אפילו בהוראת שעה, הליך תכנוני מהיר וברור הרבה יותר, ובד בבד להעניק לאותן רשויות מקומיות בתחומן ממוקמות תחנות המטרו תמריצים, זאת כדי שתהיה עדיפות לקידום אותם מתחמים תקועים.
ובל נשכח: זוהי גם הזדמנות להעניק לאותם אזרחים ותיקים, מלח הארץ, הזדמנות פז לעתיד חדש וטוב יותר להם ולצאצאיהם!
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
