בזמן שעם ישראל נאלץ להלחם על קיומו במדינת ישראל, וחיילי צה"ל מסכנים את חייהם יום יום מול מחבלים אכזריים, פרופסור עמוס גולדברג
1 כנראה הרגיש צורך עז להביע את הזדהותו עם אויב ישראל ולנסות להצטרף למקהלה השדים (הפופולרית והממומנת היטב) אשר תמיד תגנה את ישראל ותמיד תאשים את היהודים, גם אם יהיו הצדיקים ביותר בעולם. פרופסור גולדברג מנסה להטיל את האשמה על ישראל ועל היהודים
2, תוך השוואות פסולות, הגדרות לוקות בחסר ונתונים חלקיים או מעוותים אשר מקורם העיקרי הוא פרופגנדה חמאסניקית, שאינה מצטיינת בדבקות לאמת האובייקטיבית, אלא יותר בכלי המלחמה הטמא של השקר (ה-"תקייה": באיסלאם-שימוש בשקר ככלי לוחמה).
הפרופסור משתמש בהטיה מניפולטיבית של התמקדות בחלק מסוים של הגדרת המושג "רצח עם". הוא יוצר כשל לוגי מסוג "דג מלוח אדום" ["Red Herring"] בכך שמפנה את תשומת הלב לכך, שהגדרה של רצח עם היא השמדה מכוונת של קבוצה, אך זה לא חייב להיות כל הקבוצה וזה יכול להיות גם חלק ממנה. לכן, לפי טענתו, בגלל שישראל הורגת חלק מהקבוצה העזתית "התוצאה היא ללא ספק ג'נוסיידית'". טענה זו היא מופרכת מיסודה, מכיוון שבכל לחימה ישנם אויבים אשר הם מטרות להשמדה, והם גם 'חלק מקולקטיב' או מקבוצה מסוימת. האם זה אומר שכל לחימה, גם לחימה הכרחית של הגנה עצמית היא "ג'נוסייד"? מובן שלא.
אפשר להיכנס ל'מלחמת הגדרות', אבל עדיף במקום זאת להתייחס לעניין בצורה ישרה ועניינית. העניין הוא, מעבר להגדרות אנציקלופדיות, מה נתפס אצל אנשים כ"רצח עם" ומהן הדוגמאות לכך בהיסטוריה האנושית. ההגדרה הבסיסית של רצח עם היא החרבה מכוונת של קבוצת אנשים (קבוצה לאומית\אתנית\דתית), עם כוונה למחות ולהשמיד את הקבוצה. עם כך השאלה שצריכה להישאל היא האם מדינת ישראל מתכוונת ומנסה בפועל להשמיד את תושבי רצועת עזה?
הטענה שישראל מבצעת רצח עם כנגד ה"פלשתינים", היא לא חדשה, והיא מושמעת מפי אנשים להוטים ונלהבים לדבר מזה עשרות שנים. אך הבעיה בטענה זו היא שאינה מסתדרת עם העובדות הפשוטות. האוכלוסייה ה"פלשתינית" גדלה ואף הכפילה את עצמה בשנים שבהם נשמעה הטענה (בין השאר בזכות רמת החיים העולה והרפואה המערבית המתקדמת של ישראל), ולכן נראה שאם הכוונה היא לבצע רצח עם, זהו רצח העם הכושל בהיסטוריה, אשר במקום להשמיד את הקבוצה, מגדיל, מחזק ותורם להתפתחותה ולשרידותה.
גם במהלך המלחמה הנוכחית, היו מקרים רבים אשר הראו את מידת המחויבות של ישראל לשמירה על חיי 'בלתי מעורבים'. המאמצים של ישראל פעמים רבות הגיעו לכדי אבסורד, בו המדינה מספקת אמצעים אשר מחזקים את חמאס (דלק), במקום לנהוג כמו שנוהגים בד"כ במלחמות, ולבצע מצור על אספקת האויב.
"האויב הציוני"
מעבר לכך, פעמים רבות ישראל ביצעה פעולות הומניטריות מרחיקות לכת לשמירה על אזרחי הרצועה. דוגמה לכך הוא המקרה שבו ישראל ביקשה להעביר מכשירי הנשמה לילדים ואינקובטורים לבית החולים שיפא, אך לבסוף ההצעה נתקבלה בסירוב מהצד העזתי כפי שתועד בשיחת טלפון עם מנהל בית החולים. משרד הבריאות בעזה מסר שהוא לא מתנגד להעברת הציוד הישראלי, אך "לא נקבע מנגנון לשם כך". תירוץ מעניין כאשר חיי תינוקות וילדים נמצאים בסכנה מידית. אך מאחורי סירוב זה ישנו היגיון-שיגעון ברור אשר בא לידי ביטוי גם באסטרטגיית השימוש באזרחים כמגן אנושי. חמאס יודע שכל תינוק וילד "שהיד" שמת, מוסיף למלחמת התודעה כנגד "האויב הציוני", ובכך כביכול מקרב את הניצחון במלחמת הג'יהאד, וזאת המטרה העליונה והסופית של ארגון רצחני זה.
3 פרופסור גולדברג טוען ש"האווירה הציבורית הכללית המשמידנית" בישראל, מעידה על כך שישראל מתכוונת להשמיד את האוכלוסייה העזתית. כלומר, אם עם ישראל לא כל כך מרוצה מכך שפלשו למדינתו, רצחו, אנסו, חיללו וביצעו זוועות בגברים, נשים וטף, ואולי גם כועס על כך ומעוניין לפעול למען הצדק מול הפושעים הנאלחים ועוזריהם, זה כמובן מוכיח שכבר בוצע רצח עם [It’s the thought that counts]. האמת היא, שהאיפוק היהודי-ישראלי לנוכח השואה שנעשתה לנו, הוא ראוי לציון. אם כוונת ישראל הייתה להשמדה של כל תושבי רצועת עזה, היה בכוחה לעשות זאת בזמן קצר ביותר. ישראל לא הייתה מבצעת פעולות חוזרות ונשנות של פינוי אזרחים, אזהרות לפני תקיפה, העברת אלפי משאיות וטונות של מזון ודלק וכו' במשך חצי שנה.
אך לפי הפרופסור המדופלם, הישראלים האלו לא היו מרוצים מהטבח שבוצע בהם (חוצפנים) ומהאווירה הזאת אנו למדים שהם מבצעים פשעים "ג'נוסידיים". עוד לפני שהפשעים הללו בוצעו כמובן, היהודים כבר אשמים בגלל שהם בכלל העזו לחשוב על צדק (או נקמה). איך הם לא מתביישים לייצר 'אווירה אלימה' שכזו? אפשר להזכיר לפרופסור, שמהצד השני לא רק שבאמת הייתה "אווירה משמידנית", אלא בוצעה בפועל השמדה זוועתית ושואתית כנגד היהודים. מעניין מה הייתה תגובה נכונה ומידתית לטבח שמיני עצרת לפי הפרופסור. על מידתיות אפשר להתווכח, אך הפרופסור בכלל לא מעלה טענה של 'חוסר פרופורציונליות'. הוא ישר קופץ לקצה ומאשים בגרוע מכל מבלי להתבסס על ניתוח אובייקטיבי של העובדות, אלא על פרשנות קיצונית ומעוותת שלו ושל חבריו.
ההבדל בין הטבח הזוועתי לתגובה הישראלית המתונה הוא גדול. חמאס ועוזריהם סימנו כל יצור חי כמטרה לרצח ועינויים, לאונס, לקטיעת איברים ומעשי זוועה. המטרה העיקרית של הרוצחים המתועבים הייתה רצח אכזרי של יהודים וישראלים. זאת הייתה מטרה בפני עצמה, הנפרדת ממטרה צבאית או טריטוריאלית. לכן המעשה של חמאס הוא מעשה של רצח עם. ואילו מהצד של התגובה הישראלית, הצבא קבע כמטרה לחסל את ארגון הטרור החמוש והרצחני שביצע את הטבח ושממשיך לתקוף את ישראל עד עצם היום הזה. כל זאת, תוך מאמצים גדולים לשמור על האוכלוסייה האזרחית, כנגד השימוש הידוע של המחבלים באזרחים כמגן אנושי.
גולדברג מציין כ"עובדה", שהצבא התיר להרוג 300 בני אדם חפי משפע ולהרוס רובע מגורים שלם במטרה לפגוע במח"ט חמאס אחד. הוא מסיק מכך ש"מטרות צבאיות הן כמעט מטרות אגביות להרג האזרחים". נחמד שהפרופ' הקפיד להשתמש במילה "כמעט". הצורך להוסיף את המילה "כמעט" נובע מכך שברור לכל קורא עם רמת ידע בסיסית במתרחש, שצה"ל עושה מאמצים אדירים למנוע הרג אזרחים, כנראה יותר מכל צבא אחר בעולם, ומזה נובע, שהטענה של הפרופסור היא אבסורדית. לכן כנראה מבחינת גולדברג, 'רצוי' להוסיף קצת 'בוץ למים', ואולי (כמעט) להרעיל את הבאר, ובכך לפחות להשאיר אצל הקורא את הרושם (המוטעה), שאותו הפרופסור מנסה להשאיר.
אין ברשותי את הנתונים על מעשה זה (והפרופסור לא השאיר פרטים מדויקים), אך אני מטיל ספק גדול בדיוק של הפרטים והמספרים הללו. מעבר לכך, אם כל מבצע חיסול של מחבל בכיר שבו נפגעו אזרחים ייחשב כרצח עם, יהיה עלינו לשפוט את רוב המעצמות בעולם על רצח עם.
סטנדרט כפול
אפשר לקחת את המלחמה של ארה"ב בעירק כדוגמא. בחמש שנים של לחימה, נהרגו כ-150,000 אזרחים עירקיים חפים מפשע.
4 יש לזכור שמלחמה זאת לא הייתה כנגד מדינה או ארגון עם גבול משותף עם ארה"ב, וארה"ב לא הייתה בסכנה קיומית מעירק. כמו-כן, אירוע הטרור המרכזי שהתרחש בארה"ב ב-9.11.2003, היה קשה ביותר, אך באופן יחסי לכמות האוכלוסייה לא היה בסדר גודל של אירועי הטבח של שמיני עצרת, אף שטח בארה"ב לא נכבש, לא בוצעו מעשי אונס וזוועות אחרות. עם כל זאת, רוב רובם של אלו הזועקים "רצח עם" כנגד מדינת ישראל עכשיו, שתקו אז, לא גינו את ארה"ב ובטח שלא טענו שמתבצע רצח עם כלשהו. הסטנדרט הכפול הוא מאוד ברור ובולט.
בהמשך המאמר של הפרופסור הידען, הוא מעלה את הטענה השקרית והמגוחכת שבאזורי המפלט של האזרחים בעזה, "מרעיבה ישראל את האוכלוסייה במכוון". ישנם תמונות, סרטונים ועדויות רבות מעזה, כולל עדות של עיתונאי עזתי, בלוגרים וכו', לכך שפרט למחסור במוצרים מסוימים כגון בשר, אין רעב בעזה (דבר זה מסתדר עם מאות המשאיות עמוסות במזון אשר נכנסות לרצועה מדי יום). מעבר לכך, אם בכל זאת יש בעיות נקודתיות באספקה, לפי עדויות רבות, זה מעשה ידי אנשי חמאס, אשר משתלטים על האספקה ואינם 'רגישים לאוכלוסייה המקומית', בלשון המעטה.
בסיום המאמר, הפרופסור נותן דוגמאות היסטוריות של רצח עם ומנסה להדגיש את הנקודה, שרצח עם פעמים רבות מתבצע מתוך תחושה של איום ורצון כלשהו להגן על האוכלוסייה מפני הקבוצה הנגדית. במהלך זה הוא מנסה להראות שהעובדה שישראל מנסה להגן על עצמה, לא אומרת שלא מתבצע רצח עם. אך כמובן שזאת טענה ריקה, מכיוון שהניסיון של ישראל להגן על עצמה לא מוכיח שישראל מבצעת רצח עם. בדומה, נניח שמישהו נצמד אלי בצורה מאיימת ואני דוחף אותו מעלי. אח"כ הוא טוען (בדומה לפרופסור המדופלם) שניסיתי להרוג אותו, כי הריגה פעמים רבות מתבצעת מתוך ניסיון להגנה עצמית. אך העובדה היא שרק דחפתי אותו מעלי. חייבים להיצמד לעובדות, אבל במקום זאת, הפרופסור משתמש בטיעונים מניפולטיביים. מעבר לכך, הוא מבצע השוואה לא תקפה, מפני שהוא אינו מנתח את הדברים המהותיים השונים בין המקרים ההיסטוריים למקרה העכשווי בישראל.
במקרים ההיסטוריים של רצח עם, שאותם גולדברג מביא כדוגמאות לרצח עם שבוצע כביכול מתוך תפיסה של צורך הגנתי, מדובר בתפיסה או "תחושה" שאינה מבוססת על איום קיומי ממשי ומידי, ואפילו במקרים מסוימים מתבססת על אירועים שקריים של מבצעים של 'דגל כוזב'. באף מקרה שהוא מזכיר לא התבצע טבח כמו שנעשה נגד העם היהודי בשמיני עצרת, אשר בתגובה אליו בוצע רצח עם. אפילו לא קרוב לכך.
אך מעבר לכל זה, בפועל לא מתבצע ברצועת עזה רצח עם בשום קנה מידה. המספרים המדווחים מהצד של חמאס, הם כמובן מנופחים ביותר, תוך ניסיון להראות כביכול הרג של "חפים מפשע". לפי נתונים של ישראל ומקורות מערביים שונים, הסטטיסטיקה של פגיעת אזרחים על כל פגיעה במחבלים, היא ברמה המקובלת בעולם במלחמות, ואף מתחת לרף אשר קבעו מדינות כגון ארה"ב.
"בלתי מעורבים"
מעבר לכל ההתפלפלויות, הנתונים המעוותים והטענות החלולות, העובדה הפשוטה היא, שצבא הגנה ישראל אינו מנסה להשמיד את תושבי רצועת עזה. ההפך הוא הנכון. הצבא עושה מאמצים גדולים, פעמים רבות תוך שפיכת דם חיילינו, למנוע הרג של "בלתי מעורבים", וזאת למרות שרוב האוכלוסייה העזתית תומכת בארגון הטרור חמאס, ולכן 'בלתי מעורבים' אמיתיים הם מיעוט ברצועה. למרות זאת, ולמרות רצח העם האמיתי שהתבצע - הטבח השואתי שהעזתים ביצעו בנו, נשארנו אנושיים ומטרתנו היא השמדת האויב המזוין בלבד.
מעשי החמאס אינם פחות גרועים ממעשי הנאצים בשואת היהודים של מלחמת העולם ה-II. האם כדאי להזכיר לפרופסור מה קרה לעיר דרזדן בסוף המלחמה? כ-30,000 אזרחים (וישנם השערות המגיעות למספר 250,000) גרמנים (רובם נשים, ילדים וזקנים) נהרגו בהפגזות בעיר אחת בלבד, ואיש לא נתן להם התראה והכווין את האוכלוסייה לאזורים בטוחים כמו שעשה הצבא הישראלי בעזה. האם השמדת האויב הנאצי הייתה רצח עם? לא, מפני שהכוונה הייתה לנצח את המלחמה, לא להשמיד את העם הגרמני. כך גם לגבי ההתקפה של ארה"ב על ערים יפניות בעזרת נשק אטומי, אשר גרמה להרג של כ-150,000 אזרחים יפניים בסוף מלחמת העולם השנייה.
לעומת זאת, מדינת ישראל, שיש לה כוח צבאי ויכולות של לוחמה מודרנית קונבנציונלית ולא קונבנציונלית מתקדמות, יכלה לגרום לנזק הרבה יותר גדול בזמן הרבה יותר קצר, אך למרות הטבח השטני שהיא עברה, מקפידה לפנות אוכלוסייה אזרחית לאזורים בטוחים, להעביר מאות משאיות של ציוד ואספקה מדי יום, ולפעול באיפוק אשר עלה בדם חיילי צה"ל.
הפרופסור מבצע זילות של מושג "רצח עם" וזילות השואה. הוא משתמש בסטנדרט כפול ומכופל ומאשים את היהודים (כרגיל) בשעתם הקשה ובכך מצטרף לאויביהם. הוא עושה כל זאת תחת אמתלה של "מוסריות", או עליונות מוסרית, אך כמו טענותיו השקריות אשר מייצגות את ההפך מהמציאות, כך גם ה"עליונות המוסרית" שלו היא בעצם רדידות מוסרית, הגבוהה בשפלות הרי הגיהינום. במקום לעמוד לצד העם היהודי ברגעיו הקשים, בזמן שחיילנו מסכנים את חייהם, דווקא בשביל להימנע מהרג אזרחים לא חמושים, הפרופסור המדופלם בוחר לעמוד לצד הפרוגרס; לעמוד לצד אלו אשר שותקים (או צוהלים) כאשר יהודים מתים, אך מיד זועמים אם היהודי מעז להגיב ולהגן על עצמו.
מעשינו ומעשי צבא הגנה לישראל הם הכרחיים ומוסריים. זוהי הגנה עצמית אמתית וישירה, אשר לא נובעת מ"תחושה" או 'תפיסה של הגנה עצמית', אלא מתוך הכרח מוחשי ומידי להגן על אזרחי ישראל. אך גם אחרי כל מה שעם ישראל עבר, הוא עדיין נלחם עם יד אחת קשורה מאחורי גבו, ולא כנגד אזרחי הרצועה, אלא במטרה להשמיד את המחבלים הממשיכים להילחם בנו. המעשה של הפרופסור ודומיו הוא מעשה שקרי, נלוז, בוגדני ושפל. אך למרות הכוחות הרבים העומדים כנגדנו, וגם למרות אנשים מתוכנו המצטרפים בשעת צרתנו לאויבינו ומקטרגנו (ואשר ירשמו לדראון עולם), עם ישראל ינצח, והעם היהודי יהיה לאור העמים, מארץ ישראל ומירושלים.
