הדברים הבאים נכתבים בחלקם בתגובה למאמר של עמי דור און: "העולם צועד לעבר מלחמת דמים", News1, 19.2.15. נקודות המוצא בניתוח המציאות והערכתה, שונות באופן ניכר בדברים הבאים בהשוואה לגישה שמציג עמי דור-און כבסיס להערכתו שהעולם הולך לעבר מלחמת דמים יוצאת דופן. לטעמי, גישתו של דור-און אפוקליפטית, פטליסטית ופסימית, בעוד הגישה שאני מציג מעניקה למעשים ולמחדלים של השחקנים המקומיים, האזוריים והעולמיים, משקל ניכר אם לא מכריע, לגבי הכיוון והאופן בו יתפתחו המאורעות. לישראל תפקיד חשוב במערך הכוחות האזורי, ונודעת חשיבות רבה לאופן בו תשחק בקלפים שבידיה. נקודת מפתח בהשקפה זו היא שישראל צריכה להפסיק להתנהל כמדינת-חסות ולפעול כמדינה ריבונית, שלה אינטרסים ושיקולים עצמאיים, שמתחשבים בסביבה הגלובלית אבל לא נקבעים בלעדית על ידה. נקיטת גישה אקטיבית ויוזמת, היא אבן יסוד באופן בו תוכל להשפיע על כיוון התפתחות המאורעות ועל השתלבותה בהם. (ראה מאמרים קודמים המתיחסים לנושא בבלוג זה).
דור-און גורס שסוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-ערבי ידועות לכולם, ונוקב בשאלת חלוקת ירושלים והשליטה במקומות הקדושים ובמעמד ההתנחלויות שאליו הוא קושר את סוגיית זכות השיבה, כמוקדים מודגשים. אלא שגם באיבחון הבעיה וגם בהצבעה על כיוונו של פתרון אפשרי לדעתו - הוא טועה, ובכך גורם נזק נוסף לישראל, גם אם לא לכך כיוון.
הצגת ישראל כשחקנית ראשית ביצירת המציאות האזורית- משמע, צד שיוצר את הבעיה וגם מקשה על פתרונה - יש גם אי-דיוקים עובדתיים רציניים, וגם עיוות חמור של הסוגיה. הבעיות האמיתיות ככל שהן נוגעות לתפקידה של ישראל באזור, הן:
- ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי, אי-השלמה ערבית עם נוכחות "זרה" באזור, במקרה זה ישראל. במקביל עוסקים הערבים כבר ארבעה דורות ויותר בניכוס לעצמם על יסוד שקרים, סילופים, הטעיות, שיחוד בצורות שונות ולחץ פוליטי, של כיבושי-עבר, תוך התעלמות מהחלטות בינלאומיות לא נוחות להם ומן הצדק הטבעי שבשמו הם מדברים, כגון זכות הגדרה עצמית אוניברסלית.
- מול אירן, יסוד הסכסוך הוא כפול: המשטר האיסלאמי-פונדמנטליסטי השיעי, החותר להגמוניה אזורית ועולמית, ופיתוח נשק גרעיני במטרה לקדם את התוכנית הגלובלית האירנית. ישראל משמשת כאן בשני תפקידים סימולטנית: "עלה תאנה" לכוונות הרחבות יותר, ויעד מוצהר לחיסול כחלק מתוכניות אלה. במקרה ישראל משרתים את המטרה האירנית היכולת הגרעינית "הידועה בציבור" והסכסוך הישראלי ערבי, שכאן הופך מטעמי נוחיות פוליטית לסכסוך בין האיסלאם לכופרים. למעשה חותרת אירן לאיזון עם גורמים כפקיסטן הסונית, עם המערב המחזיק בנשק גרעיני ובסיוע זה מהווה בלם חזק לשאיפות האירניות ועם כל גורם אחר שינסה לבלום את שאיפות ההתפשטות של אירן. לשני איומים אלה, מצטרפים מאז 2011, תחילת "האביב הערבי", הזרמים הפונדמנטליסטים האיסלאמיים בגוש הסוני הגדול - אל-קאעידה, הג'יהדיסטים למיניהם ולאחרונה גם דאעש. אעל-פי שיש בין השותפים הסונים לכאורה חילוקי דעות עמוקים לגבי הדרך בה עליהם להאבק במערב, בישראל ובשיעים, מגמת היסוד שלהם גם היא שלטון איסלאמי עולמי, כשבתוך המחנה המוסלמי פועלת מידה של סולידריות במאבקים משותפים נגד גורמים הנחשבים כופרים.
הסכסוך הישראלי-ערבי ושאלת ההסדר האזורי הסכסוך איננו ישראלי-פלשתיני אלא ישראלי-ערבי. כך נולדו ב-1964 המסגרות הפלשתיניות המבקשות לנגח בשם העולם הערבי את ישראל, ומכאן גם נובעת התמיכה הערבית והמוסלמית בפלשתינים. אם לא נגיע לייצוב המערכת הישראלית-ערבית, היחסים עם הפלשתינים לא ישנו דבר, משום שהערבים עצמם ימוטטו אותם. כל עוד הם שואפים להמשיך במאבק נגד ישראל, הם ימשיכו לקיים את הבועה המכונה "העם הפלשתיני" בכדי לנגח באמצעותה את ישראל, כשהם משגיחים על כך שבראש המסגרת הפלשתינית יעמדו גורמים הסרים פחות או יותר למרותם. עדיין לא בשלה השעה להסדר כזה, אבל ייתכן מאוד שהיא מתקרבת. הצעות סעודיה והליגה הערבית, הצעות אולטימטיביות ובלתי סבירות להסדר כביכול, מוכיחות זאת בעליל.
כל מי בישראל שהבין שהפלשתינים אינם רוצים, אינם יכולים או מונחים על-ידי שני הדברים גם יחד שלא להגיע לפשרה הוגנת
1 עם ישראל, מחפש את הגאולה כביכול,
בהסדר אזורי. אלא שהסדר אזורי אפשרי עוד פחות מהסדר ישראלי-פלשתיני, משום
שהערבים טרם גמרו אומר בליבם שעדיף להם מצב של שלום, או אי-לוחמה כוללת עם ישראל מאשר כל מצב אחר. אני מיחס מצב זה לעובדה שמצד אחד באיסלאם או בפרשנות שנותנים לו חוגים דתיים חזקים בעולם הערבי לאיסלאם, פשרה עם כופרים מנוגדת לרוח הדת ולציווייה היסודיים. ומצד שני,על-פי הערכה גאו-אסטרטגית ראליסטית כביכול, יתרונותיהם הכמותיים אמורים לספק בסופו של דבר את התשובה שתאפשר להם לגבור על ישראל ולפיכך אין צורך שיתפשרו.
בישראל כוחות חזקים שאינם מוכנים להשלים עם עובדות אלה, והם עוסקים ביצירת אשליות של נכונות ערבית לפשרות סבירות, לחלופין באיומי סרק דמוגרפיים ואחרים, המחייבים את ישראל "ליטול סיכונים" וכמוצא אחרון של אין-ברירה בנסיגות חד-צדדיות (התכנסויות). לדעתם, חרף כל ההוכחות שחווינו בעבר בדבר מידת האשלייה שבגישת ההתכנסויות, ישראל חייבת לבצע אחד ממהלכים אלה ויהי מה. לטיעון הטכני הנ"ל הם מוסיפים את "רצון העולם" וגורעים את האינטרס הישראלי האמיתי של גבולות ביטחון, הרתעה, ושיקולי ריבונות לאומיים. בדיון הלגיטימי על הביטחון הלאומי מפסידים אבירי האפוקליפסה צעד אחר צעד בעזרת הערבים וידידינו במערב,
כשכל ויתור ישראלי נעה בסרבנות ועקשנות חדשים, כל איפוק ישראלי מוליד התגרות ערבית נוספת וכל נימוקי ההפחדה למין הדמוגרפיה ועד ליכולות הכלכליות, הצבאיות והפוליטיות - הולכים ומתבדים 2. בלית ברירה, את הדיון הלגיטימי בביטחון הלאומי, הם ממנפים לצורך מאבק על הגמוניה חברתית, כלכלית ואידיאולוגית בתוך ישראל, ויוצרים במכוון אוירת משבר לאומי, בתקוה שמה שלא יעשה השכל יעשו האוירה ורוח הנכאים. אזרחי ישראל חייבים להפנים עובדות אלה ולחיות לאורן, תוך חיפוש דרכים למתן את הניגודים מול העולם הערבי ולשנות את מאזני השיקולים ללא פניקה ומבלי לסכן את עצמה. לכשתפנים זאת, תתקדם צעד נוסף לקראת סיכויי הפשרה. יכולת ישראלית להתמיד ולהמשיך ולהתפתח במצב הקיים, מבטאת עוצמה וביטחון עצמי, ובגרות לאומית בעוד זעקות שבר נוסח השמאל בישראל, רק מעודדות סרבנות ערבית ולחץ בינלאומי.
לפרוש מרעיון שתי המדינות לרשות ישראל עומדים שני גורמי תמרוץ נוספים שהיא אינה משתמשת בהם די הצורך: א. היכולות המדיניות-כלכליות ב. היכולות הצבאיות. בתחום הכלכלי-מדיני מדובר בפיתוח רמת החיים של הפלשתינים, בניודם ממחנות פליטים לישובי-קבע, בהקמת תשתיות כלכליות ובפרויקטים משותפים לישראל ולגורמים בינלאומיים אזוריים ואחרים. כחלק מפעילות זו נדרש לפעול בנחישות לחיסול סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים אונרא. בכדי שמהלכים אלה יצליחו, צריכה ישראל לסגת בהדרגה אבל בפומבי ובנחישות מרעיון שתי המדינות, ולהחליפו ברעיון של פדרציה ירדנית פלשתינית, או באוטונומיה פלשתינית בחלקים של איו"ש וסיפוח גושי ההתישבות ובאמירות בצפון מערב סיני, בשיתוף עם מצרים שתקצה לכך שטח של 1500 קמ"ר, ותפקח על האמירות בשיתוף עם ישראל. במהלך זה ישולב קיצור הרצועה מצפון לכדי מחצית מאורכה הנוכחי, הרחבת החלק הדרומי במספר קילומטרים וסיפוחו לאמירות החדשה, והעתקת רוב תושבי הרצועה, בראש וראשונה הפליטים ממחנות הפליטים שלטח החדש, ודילול האוכלוסייה באזור עזה. הנמל הראשי של האמירות החדשה יוקם בסביבות אל-עריש, ובעזה, בדומה ליפו, ישאר נמל דייגים בלבד.
כל המהלכים הללו יגובו בפעילות צבאית אינטנסיבית למניעת טרור ואלימות פונדמנטליסטית איסלאמית. בתחום הצבאי חייבת ישראל לייצר מאזני-כוח חדשים לא רק באיו"ש ובעזה, שמגבים את המהלכים הכלכליים-מדיניים, אלא גם לאורך גבולות הצפון - סוריה ולבנון - כשהיא מונעת באופן דינמי ועקבי משתי המדינות להפוך לחלק מרצף טריטוריאלי אירני העובר מאירן דרך עירק סוריה ולבנון עד לים התיכון, ומאיים על צפון ישראל. כאן צריך התנאי להיות הסכם אי-לוחמה עם לבנון, ואזור חיץ מפורז צבאית בין רמת הגולן לדמשק. הסכם אי-לוחמה עם לבנון פרושו התפרקות חיזבאללה מנשקו, הוצאת כל הנשק הכבד לרבות טילים מדרום לבנון והשארת כוחות שיטור לבנוניים בפיקוד לבנוני. לחלופין, תכבוש ישראל את דרום לבנון, תשמיד את התשתית הצבאית של חיזבאללה, תגרש מהדרום רבים מן התושבים השיעים ותכפה אזור מפורז בין גבול ישראל לנהר האוואלי. שטח זה יהיה שטח אש מול כל תנועה שלא תהיה מתואמת עם ישראל. אם רוחב זה לא יספיק, יורחב השטח המפורז עוד יותר. ממשלת לבנון תהיה אחראית להסדרים ותשא בכל התוצאות הנובעות מהפרתם.
מלב אלה, תפעל ישראל במרחב המזרח התיכון ככל שידרש למניעת התחמשות בנשק גרעיני, למניעת התארגנות טרוריסטית ולמניעת הפרת ההסדרים הנ"ל. נוכחות ישראלית דינמית ויוזמת תקבע שתי עובדות חשובות: 1. יש לישראל אינטרסים חיוניים בכל המגזרים הללו והיא מתכוונת לגונן עליהם, ויש לה היכולת והרצון לעשות כן. 2. ישראל היא שחקן מרכזי במרחב הצפוני מזרחי של הים התיכון מבחינה מדינית וצבאית כאחד. ככל שתשכיל ישראל לממש מציאות זו מהר יותר, נחרץ יותר ומתוך הסכמה או הסכמה שבשתיקה מצד המדינות הערביות המתונות יחסית, נגיע מהר יותר לשת"פ אזורי שיהווה בסיס מדיני להסדר אזורי כולל; מבחינת ישראל יצירת מציאות כזו או דומה לה חיונית ומבחינת הערבים נסבלת. כל מי שיצפה בנסיבות הקיימות ליותר טוב מכך הוא ככל הנראה חולם או סתם הוזה.
יש בינינו וגם בין הערבים, מי שמיחלים לכוחות חיצוניים שיבואו ויכפו הסדר באזור - הם טועים טעות חמורה: ראשית, אין בנמצא כוחות זמינים כאלה; שנית, כל הנסיונות בעבר הרחוק והקרוב לכפות פתרונות מדיניים ע"י כוחות חיצוניים, שבאים לזמן קצוב, גורמים הרס ואנדרלמוסיה ונעלמים כלעומת שבאו - כשלו כשלון חרוץ. כך ארה"ב בעירק ואפגניסטן, רוסיה באפגניסטן, אירופה (נאטו) בלוב, הצרפתים באפריקה (צ'אד ומדינות נוספות) ועוד, ועוד. כוחות חיצוניים יכולים לפעול במידה מוגבלת לריסון זמני של אלימות כל עוד נמשכת נוכחותם בשטח, אולם הדבר עולה להם במחיר גבוה בדם ובדמים. בכדי לייצב מצב ולפעול למניעת התפשטות "גל ההלם" של מעורבותם לאזורים אחרים ולמרחקים גדולים, עליהם לפקח על ההתפתחויות ולכך בדרך כלל הם אינם מוכנים. לכן, התערבות חיצונית מועילה היא זו שמתירה לשחקנים המקומיים לנהל את מאבקיהם עד שיגיעו בעצמם להבנה שאינם יכולים להכריע במאבק בכוח צבאי ועדיפה להם פשרה אחרת. ובמקביל מונעים הכוחות החיצוניים מעשי זוועה שאינם משרתים דבר או התפשטות המאבק המקומי לעבר גזרות בלתי-מעורבות אחרות.
בין אם יבין זאת המערב ובין אם לאו, באי-היציבות הגיאופוליטית הקיימת, בציפיות הבלתי-רלוונטיות שבנו לעצמם חוגים שונים במרחב המסוכסך שלנו, בעיקר במחנה הפלשתיני ובאוזלת היד של ארה"ב בכלל ובנושא האירני בפרט, מעורבות נוספת רק תתסיס את האזור עוד יותר, כפי שעושים כבר עכשיו "תרגילי החרם" האירופי כלפי ישראל, והכתף הקרה האמריקנית בנושאי אירן וסוריה.
האפשרות שמעורבות דסטרוקטיבית תוביל לכך שהאזור יעבור דרך עימות אלים אזורי נוסף בדרך לסדר חדש, רק הולכת ומתחזקת; אפשר שישראל תהיה זו שתדרש לחוללו, ואפשר שיהיו אלה הערבים, אבל הגישה הבסיסית של המערב איננה קונסטרוקטיבית ואינה מקדמת אפקטיבית הסדר, משום שהיא אינה תורמת דבר ליצירת תנאים בשטח שתומכים בהסדר ומחזקים אותו. מבחינת ישראל, עימות אזורי נוסף יהיה קשה ועתיר נזקים, אבל עדיף שיתחולל, אם אין מנוס מכך, במצב דומה למצב השורר כיום מאשר ממציאות של מדינת טרור ערבית נוספת בארץ ישראל המערבית שהתמוטטה או מוכרת עצמה לאויבי ישראל, או מאירן גרעינית או סף-גרעינית. בעידן האטום, מלחמות הסייבר, הנשקים המדויקים ועוד - קל מאוד להמציא תרחישים אפוקליפטיים שחובה כביכול להמנע מהם. אבל הן התרחישים המומצאים והן התוצאות החזויות מהם אינם מחויבי המציאות וכמעט אף פעם אינם מייצגים מה שקורה בפועל. בסכומו של דבר פעולה החלטית בעיתוי נכון ואם הדרת יעדים וניהול נכונים, הם אלה שקובעים את התוצאות.
הסיבות לחוסר היציבות העולמית להערכתי, מה שמייצר את חוסר היציבות העולמית כיום הם הגורמים הבאים:
- החלשות המערב, החלשות שמונעת בעדו מלפעול להגנה על אינטרסים חיוניים, אם צריך אזי גם בכוח. באופן זה הוא הולך ונחלש יותר ויותר.
- התפתחותם של מרכזי כוחחדשים שנשענים על אוכלוסיות גדולות ושולטים על שטחים נרחבים. מאז ומעולם היו אלה גורמי עוצמה מן המעלה הראשונה בפוליטיקה העולמית, ולמרבה הפלא, ולמרות הטכנולוגיה המפותחת יותר כיום, הם נותרו כאלה.
- משקעי העבר כלפי האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי. המערב החליף אומנם במקרים רבים את האימפריאליזם הפיסי באימפריאליזם כלכלי, אבל התנהלותו מאופיינת באופן התנהגות דומה.
- אידיאות פוסט-מודרניות הזויות שבחלקן הלא מבוטל מנוגדות לאופי האנושי, שמתקשה להסתגל לשינויים קיצוניים, חריפים ומהירים ואינו יודע להתנהל ביעילות וברמה טובה של צדק חברתי מחוץ למסגרות חברתיות מוסדרות היטב, כלומר: מדינות.
- הגלובליזציה - תוהו ובוהו כלכלי ניהולי וחברתי; יצירת תלות חריפה של השווקים המפותחים בשווקים הפחות מפותחים, תוך אובדן או החלשה נכרת של מעמדה של המדינה כמווסתת תהליכים קבוצתיים ומגנה על אינטרסים אישיים וקבוצתיים מפני איומים חיצוניים ופנימיים שהם מעבר לכוח ההישרדות של היחיד.
- הפוליטיזציה הצבועה של מוסדות בינלאומיים, שאמורים היו לתפוס בנושאים שונים את תפקידי הרגולטור והשופט ההוגן של המדינה. ומשום שהפכו מגורם מאזן ומרסן ביחב"ל (כשלכך כוונו במקור, לפחות ברמת הצהרת הכוונות), הפכו לעלה תאנה של גורמים וכוחות העושים בהם שימוש צבוע ואופורטוניסטי. ה"רצון הבינלאומי", מוכתב ומכוון כיום ע"י גורמים אלה ולא ע"י טובת כלל האנשים, (זכות הוטו באו"ם היא דוגמה קלסית למציאות זו).
המין האנושי חי כל ימיו בסביבת מאבקי כוח, בחלקם מלחמות ובחלקם מאבקים בהיקף ועוצמה פחותים. אין כיום בנמצא שום סיבה שעובדה זו תשתנה, לבד מתאוריה מחשבתית שאיש לא הצמיד לה עדיין כלי ביצוע אפקטיביים והוגנים. אם אופי ותנאי הסביבה בהם חיה האנושות לא ישתנו, לא יחול שינוי בצורך במאבקים כוחניים, והם ימשיכו להתקיים, בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. דמוקרטיה עולמית היא מכשיר מועיל כיום, רק במסגרת המדינתית, משום שאין בנמצא ולא צפוי שיהיה בטווח הנראה לעין "שוטר עולמי" הגון. ארה"ב איננה ומעולם לא הייתה שוטר כזה, ועל מדינות אחרות - הס מלהזכיר...
המערב הוא עדיין הגורם החזק ביותר בעולם גם בכוחו הצבאי וגם בכוחו הכלכלי, אבל מציאות זו זמנית. יכולות לפעול בכדי לווסת את תהליכי הניכור והאלימות המתפתחים שוב בעולמנו, קשורה בכך שיאמץ לעצמו התייחסות מוסרית קשיחה מולם, ואל התייחסות שהמוטיב המוביל בה הוא האינטרסים הפרטניים שלו. לכן, כל עוד המערב רואה בטרור ובטרוריסטים "לוחמי חופש" ובקורבנות אזרחיים בילתי-לוחמים של אותו טרור אקט של צדק הוא ממשיך להיות צבוע ואינטרסנטי. כל עוד המערב סבור, בדומה לממשל אובמה למשל, שאי-שימוש במושג טרור פונדמנטליסטי איסלאמי, מונע הרג מתמשך של חפים מפשע, ומתיחס לטרוריסטים כפי שהוא מתיחס למי שמתגוננים מפניהם, הוא נותר צבוע, חסר-לב וחסר ערך מוסרי. ככזה הוא רחוק מרחק רב מלמלא תפקיד מועיל של רפורמטור אפקטיבי, ובמקום לייצב את המציאות העולמית, הוא הולך ומסלים בה את האלימות, את אי-הצדק ואת הכאוס החברתי-מדיני.
כבחירה חופשית, אפוקליפסה איננה אופציה; כביטוי להתפתחות שמקורה בשיקול דעת מוטעה, במוסר הוטנטוטי, באפליה מתמשכת ובנסיונות זדוניים לדוג במים עכורים - זו בהחלט אופציה אפשרית ולוואי ולא נגיע אליה. 
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
