הכול ידעו ויודעים כי "ההצדעה" בקונגרס האמריקני לראש ה
ממשלה ביבי נתניהו הייתה מעשה ציני ונכלולי של המפלגה הרפובליקאית כנגד הנשיא הדמוקרטי, והקשר שלה למניעת פצצה גרעינית לאירן, הוא מסכת פורים. מי שנפל ברשת הזאת הוא לא הקונגרס, אשר בשבילו לערוך מופע של מחיאות כפיים הוא דבר מסורתי ואינו אומר מאומה. זאת הייתה עצת אחיתופל של שגריר ישראל בוושינגטון שהוא ללא ספק פוליטיקאי גרוע, וגם דיפלומט כושל ומכשיל. הוא הכשיל בראש וראשונה את שולחו את ביבי נתניהו בכך שאת שני המנדטים ששולחו קבל, זמנית, בסקר לאחר הנאום זה המיר בפגיעה קשה ביחסים החיוניים עם מעצמה שהיא המשענת המדינית, הביטחונית והכלכלית שלנו. ואם יהיה בארץ ממסד חדש, גם עם הליכוד יהיה בו שותף, אחד הדברים הראשונים שעליו לעשות הוא להעיף אותו מבירת ארה"ב. הוא שרוף בכול מקרה.
אשר לרפובליקנים ויחסם לישראל, הרי מאז קום המדינה היו אלה הנשיאים הדמוקרטיים אשר סייעו לה בתמיכה כלכלית,מדינית מוסרית וביטחונית.בין השאר בשל העובדה שרובו המכריע של הקול היהודי ניתן מסורתית לדמוקרטים. הוא יינתן גם בעתיד.מדובר בנשיאים החל בהארי טרומן, ובג'והן קנדי, כולל ג'ימי קרטר (לא אוהב מושבע שלנו בשל הכיבוש) שפרץ את דרך השלום עם מדינות ערב, לינדון ג'ונסון, קלינטון ואובמה. אגב מצגת הימין שמראה שישראל יצאה למלחמת ששת הימים למרות אזהרותיה של ארה"ב, היא שקרית בעליל. אחד הנימוקים המרכזיים בהמתנה של לוי אשכול לפתוח במלחמה היה קבלת אור ירוק מארה"ב. האור ניתן. זאת יודעים ההיסטוריונים וגם העיתונאים שסקרו את האירוע.למשל, אני יודע כי הייתי אז שליח
רשות השידור באמריקה. יתרה מזאת, ועל כך ידוע פחות. כאשר בעקבות ניצחון צה"ל, הצי הסובייטי החל לעשות תמרונים מאיימים באזור המזרח התיכון ארה"ב שלחה מולם שייטת כולל נושאת מטוסים.המסר היה ברור, והסובייטים הבינו אותו. את המערכה הדיפלומטית המוצלחת בזירה הבינלאומית ניהל ארתור גולדברג,שגריר ארה:ב באו"ם ומקורבו של הנשיא ג'ונסון. הבושים הרפובליקנים, האב והבן, או שהיו נגדנו - האב-או שהשתמשו בנו, הבן, במסגרת המערכה שלהם נגד עירק מטעמים של ההון האמריקני בשדות הנפט.
מכאן שהתמיכה הרפובליקנית בישראל היא מאוד בעירבון מוגבל. אבל אם ישראל יכולה לשמש כלי ניגוח נגד הנשיא השחור ששנוא עליהם, ואם יש להם שותף כמו השגריר דרמר, אז מדוע להחמיץ הזדמנות כזאת. אולם אני שואל את עצמי מדוע הסופר חתן פרס נובל, ניצול שואה, נטל חלק במופע תיאטראלי זה.
אלי וויזל ההומניסט
אני מכיר את אלי וויזל, מקרוב ומרחוק, כיובל שנים, מאז היותו עיתונאי מטעם
ידיעות אחרונות באמריקה ואני כתב רשות השידור שם. על היותו סופר מחונן הוא זכה בפרס נובל. לא נגזים אם נציין כי העובדה שכשריד שואה עסקו כתביו הראשונים בשואה,הייתה לה השפעה כלשהו על וועדת הפרס. בדיעבד בהמשך יצירותיו הוא הצדיק עוד יותר את התואר. אבל אלי וויזל היה גם הומניסט גדול ופעיל מאוד בתחום הזה. כמוהו גם אני האמנתי שלא זו בלבד שהלקח הראשון של השואה הוא הקמת מדינה ליהודים, אלא שזאת חייבת להיות מדינת סגולה בכול הנוגע ליישום לקחי השואה ההומאניים והיהודיים. הכיבוש הוא אחד החטאים. אלי באמריקה. אני כאן. דווקא על-רקע זה יזמנו בשעתו, בשיתוף יד ושם, את ה"כנס הבינלאומי למורשת ניצולי השואה המשמעות הערכית והמסורית לעולם". בביקורי בשעתו בארה"ב כדי לשכנע את אלי וויזל להתגייס למען הכנס הזה, הוא היה מאוד נלהב. הוא אף הבטיח להביא אליו כעשרה מחבריו חתני פרס נובל, כי המסר ההומניסטי שלנו ידבר אליהם. הדבר לצערו לא התממש בשל האינתיפאדה שהתרחשה אז במלוא עוזה. היה לחץ גדול גם בארה"ב וגם בארץ לבטל את הכנס, אולם הוחלט בכול זאת לקיימו והשתתפו בו נציגים מ-26 מדינות, ואלי וויזל השמיע את דבריו במושב הנעילה בבקעת הקהילות ביד ושם. לאחר שאני קראתי את מנשר ניצולי השואה, אלי ניגש אלי, חיבק אותי ושיבח את הקטע האוניברסאלי יהודי במנשר.
אלי ויזל "כיכב" בכנס סטוקהולם 2000 ללימודי השאה, שארח ראש ממשלת שוודיה גוראן פרסון שהיה היוזם של מה שנקרא The International Holocaust Remembrance Alliance - הברית הבינלאומית להנצחת השואה. אל הכנס המרשים הוזמנו כול מנהיגי העולם. הסיבה לכך שוויזל כיכב הייתה לא רק בשל היותו חתן פרס נובל וניצול שואה אלא גם הומניסט שנערץ על-ידי הציבור השוודי.
אני מניח כי מבחינתו של אלי וויזל לא הייתה סתירה בין היותו הומניסט, ליבראל, ומצדד בהקמת מדינה לפלשתינים לבין זיקתו לירושלים. אל לנו לשכוח שוויזל גדל בבית חרדי שבכול תפילה הוזכרה ירושלים. על-רקע זה הוא נעתר באפריל 2010 לבקשתו של ראש הממשלה נתניהו לפנות אל הנשיא אובמה כדי שזה יחדל מללחוץ על ישראל להפסיק את הבנייה בירושלים. אובמה כמו נשיאים דמוקרטיים לפניו העריך את אלי וויזל, ואף הזמין אותו להצטרף אליו לביקור במחנה ההשמדה בוכנוולד. ואכן במודעה שוויזל פרסם הוא מדגיש כי "בעבורי כיהודי, ירושלים היא מעבר לפוליטיקה. היא הוזכרה יותר מ-600 פעמים בתנ"ך ואפילו לא פעם אחת בקוראן. היא מייצגת את ההיסטוריה היהודית בצורה מכרעת".
אפשר ועל-רקע זה ניתן לראות, פחות להבין, את הצטרפותו של אלי וויזל לחותמים על המודעה של המועצה הציבורית של תנועת אלע"ד ליהודה של ירושלים המזרחית, בסתיו 2014.
גם וויזל נלכד ברשת
העובדה שאלי וויזל הוזמן על-ידי שני בתי הקונגרס להיות נוכח בעת נאומו של ראש ממשלת ישראל בנושא הגרעין האירני, היא לגיטימית. וויזל הוא אזרח מכובד של ארצות הברית. אולם הקונוטציה, ההקשר, באו בחטא. שכן, בשביל הרפובליקנים זאת הייתה במה נאותה להשתמש בראש ממשלה ישראל כדי לנגח את הנשיא שלהם. זה לעצמו הוא דבר בוטה. אולם את הזמנת וויזל יש לראות בהקשר של השואה. ביבי משתמש בנושא הגרעין האירני כדי לטפח מחדש את פולחן הפחד מפני שואה חדשה. בכך יש משום זילות השואה. אני כבר לא מדבר על דעתי שלי ועל דעת רבים אחרים כי הפגיעה במדינה יהודית לא תבוא מבחוץ. ואני לא מדבר על המאזן ההיסטורי, לגבי יחסה של פרס לעם ישראל . אני מדבר על כך שגם שלטון פנאטי כמו זה ששולט בטהרן הוא בפועל שלטון רציונאלי שלא רוצה להתאבד, כשלטון, בהתקפה על ישראל. חמינאי עם כול התלהמותו המקוממת נגד ישראל אינו היטלר ואין תנועה נאצית באירן. אירנים רבים אוהדים את ישראל.ואם יחול שינוי, והנשיא אובמה מאמין בכך שאם הנושא הגרעין ייפתר בדרכי שלום יהיה שינוי, לא אתפלא שגם יחסה של טהרן לירושלים ישתנה.
אולם כמיהות לחוד ומציאות לחוד. והמציאות הצינית היא שבשביל נתניהו הנאום בקונגרס לא היה נאום למניעת שואה אלא נגד מניעת שובו לשלטון. וזאת הייתה במה פוליטית של התערבות הקונגרס במערכת הבחירות בארץ כמו התערבות של מנהיג מדינה ידידותית בענייניה הפנימיים של אמריקה.. נוכחותו של וויזל באירוע הזה הוא שנתן לו את ההיבט של השואה, את הצל הענק שלה. ובכך אלי וויזל חטא. אפשר ובמרום שנותיו חשוב היה לו פוטואופ כשהוא יושב לצד
שרה נתניהו. בכך שאני מסרב להאמין, זה לא אומר שזאת לא אפשרות. חבל. פרס נובל נשאר לנצח. מעמדו של אדם, פוליטית או מוסרית, משתנה עם הנסיבות.