"אני יודעת שאסור", כך סיפרה לי סימה, "אני יודעת שזה לא בסדר. פסח הוא חג החרות, והוא זמן קדוש, ויש כל כך הרבה עניינים ומתנות רוחניות שאפשר לקבל מהחג הנפלא הזה. אבל, מה לעשות, לא רק שאני לא מתגעגעת לערב פסח אלא שמספיק לי רק להיזכר בתקופה הזאת המתקרבת, ומיד להיכנס למתח פנימי עצום, ללחץ, לתחושה של חור שחור או בור אפל. גם ככה קשה לי, לעבוד מחוץ לבית ולהתחיל משמרת שנייה מהצהריים. ללהטט בין כל כך הרבה מטלות: גם כביסות, גם בישולים, גם ניקיונות, גם לשבת איתם על שיעורי בית וללמוד למבחנים, להקדיש להם זמן איכות ולהרגיש שאני נהנית מהם ומשקיעה בהם את הנשמה, ולא רק דואגת ש'המפעל יעבוד'.
"אז אם במשך כל השנה אני מתנהלת במרדף אינסופי אחרי הזמן והמטלות שלא נגמרות, רק המחשבה על פסח עושה לי כבר שחור בעיניים. לחץ, מתח, עצבים, מריבות, עייפות כרונית, התמוטטות...".
מכירה את התיאור הזה? מזדהה לפחות עם חלק ממנו?
נכון, יש. יש נשים כאלו שערב פסח בשבילן הוא זמן של חוויה, התחדשות, הזדמנות להתפטר מכל השמאטעס שהצטברו במהלך השנה, להגיע לפינות חבויות, להבריק ארונות וחדרים ולהתבונן בסיפוק על הבית ההולך ומתנקה, הולך ומסתדר, בקצב מהיר, בצורה מאורגנת.
ויש אחרות. אחרות שהסדר והארגון מהן והלאה, שכל שבת מחדש (ולא משנה אם מדובר בשבת קיצית או חורפית) היא מרוץ מטורף נגד הזמן להספיק ולהכניס אותה בזמן, שערימות כביסה מתגבהות תדיר על הספות בסלון, שתמיד חסר 'משהו' באמצע הבישולים וצריך להריץ ילד לשכנה או למכולת. שהבית, איך אומרים, מוזנח, והילדים לא ממש 'מטופטפים'. יש.
הבשורה
לא, אין לי לצערי עצות קסם, שיקוי פלאים אשר יכול להפוך אופי מבולגן למסודר, רחפן לביצועי. לא יכולה להבטיח שרק אם תעשי כך וכך או תפעלי כך, הכל ייראה אחרת.
אני רוצה להציע הסתכלות אחרת, גישה אחרת, שאותה אני ממליצה לאמץ בחום. ומי שתקרא ותפנים את משמעותם העמוקה של הדברים, תוכל לשנות את מבטה על התקופה הלא פשוטה הזאת ובסיעתא דשמיא לעבור אותה ביתר קלות.
לא אנחנו חילקנו לעצמנו תכונות אופי. לא אנחנו קבענו איזה סוג של נפש נקבל - רגועה, תוססת, פיוטית, מעשית, וכמובן - לא החלטנו אם נהיה נשים שהן 'באלעבוסטיות' מצטיינות או סתם בלגניסטיות.
צריך לדעת, ולהאמין, ולחזק בכל פעם מחדש את הידיעה הזאת שהקב"ה ברא אותי בצורה הטובה ביותר למען אשלים את תפקידי בעולם ואגיע לשלמות האמיתית שלי. אם נולדתי מבולגנת - זה רצון השם, אם נולדתי פדנטית שלא מסוגלת לנשום פירור אבק - גם זה רצון השם. אם עבודות הבית באות לי בקלות ובאהבה - זה רצון השם, אם קשה לי קשה לי קשה לי - גם זה רצונו.
השאיפה שלנו להידמות לאחרים במקרה הזה היא שורש הרע. "הלוואי והייתי כמו פלונית ששבועיים לפני החג סיימה כבר את כל העבודות, ויש לה זמן לשבת בגינה בנחת עם הילדים". "הלוואי והייתי כמו אלמונית, מאורגנת עד לתו האחרון והרצפה אצלה תמיד נוצצת".
את - כמות שאת, עם הכלים שקיבלת (והכלים בכיור...) ועם הניסיונות המתלווים אליהם, היא יצירה אלוקית והיא המצב הטוב ביותר עבורך. כמובן, תמיד אנחנו בשאיפה להשתפר, להיות טובות יותר, למתוח עוד ועוד את היכולות שלנו. אך האופי הבסיסי, אותה מתנת שמיים, בה אין צורך להילחם, לא לשאוף לחקות אחרות ובעיקר - להיפטר מהתסכול, מההאשמה ומתחושת המיאוס הפנימי.
אני מזמינה אותך למתוח את הגדול שבחיוכייך על הפנים, ולהכריז בקול רם וצלול: הקב"ה אוהב אותי כפי שהוא ברא אותי, אלו כוחותיי ואיתם אני צריכה למלא את תפקידי בחיים. בהצלחה!
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
