ממצרים לירושלים

1. שנתיים שאבי איננו עימי. יותר מזה שאינני מסב עימו לליל הסדר. בשנותיו האחרונות שכח. שכח כמעט הכל. אלצהיימר כינו זאת. מוזר לי לשבת בראש השולחן ולהוביל את הסדר במקומו. כל כך מהר הפכנו לבוגרים, ומה, עכשיו תורנו? כבד משא הזיכרון והאחריות להעביר הלאה לילדינו, ומה נשאר מהפרטים הקטנים שצבעו את ילדותי בלילה ההוא שחיכיתי לו כל השנה. שעות נותרתי ער בלילה, מחכה לאליהו שיבוא לשתות מכוס גדולה שאמי הכינה. בבוקר דימיתי שמשהו חסר מהכוס.

עד שבגרתי, לא ידעתי שסלרי הוא ירק "לגיטימי" משום שהכרתיו רק בתפקיד הכרפס בהגדה. לא טבלנו אותו במי מלח אלא בחומץ בן יין שאבי הכין מענבים שבצר מגפנו. את החרוסת הכינה אמי מאלף ואחד מינים שאגרה במשך השנה וצבעה אותם בעסיס רימונים אדמדם, גם הם מפירות העצים שאבא נטע. כשהגענו לטבילת המרור בחרוסת, היה נוהג קודם לערות מהחומץ על הבלילה המתוקה שקיבלה חמצמצות יתרה.

שנים תהיתי על המנהג שהביאו איתם מהגלות, עד שלמדתי את דברי התלמוד במסכת פסחים (קטז, א): "ר' אלעזר בן ר' צדוק אומר (שחרוסת היא) מצווה - מה עניינה של מצווה זו? ר' לוי אומר: זכר לתפוח (רש"י: שהיו [העבריות] יולדות בניהן שם בלא עצב שנאמר 'תחת התפוח עוררתיךָ'); ור' יוחנן אומר: זכר לטיט (שהיו ישראל משועבדים בעבודה בו). אמר אביי: לכן צריך לעשות את החרוסת חמוצה - זכר לתפוח, וצריך לעשותה סמיכה - זכר לטיט. וכך גם שנינו: תבלין (קינמון, זנגביל ועוד ששמים בחרוסת) - זכר לתבן (שהיו אבותינו מגבלים בו את לבני החומר), וחרוסת עצמה - זכר לטיט".

2. הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם. כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח. הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵּי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

לא בכדי נפתח כך החלק הסיפורי של ההגדה, ה"מגיד". "אתם באים אלינו מהספר וצונחים עלינו", מטיחים כלפינו אינטלקטואלים ערבים, לאמור: אתם לא קיימים באמת כעם אלא רק בספרים. אבל הם לא ממש מכירים מהו הספר עבורנו. "הָא לַחְמָא עַנְיָא" - זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כבר מאה דורות אנחנו זוכרים. הזיכרון אינו ידיעה בעלמא; הוא טעם ומישוש וראייה והיספגות בגוף. לא מצה אנחנו אוכלים בפסח אלא את הזיכרון עצמו, שממנו אנחנו ניזונים כיחידים וכעם.

זה עומק חוכמת המסורת: הזיכרון אינו קיים רק בראשם של הזוכרים; הם מממשים אותו במעשים. תחילה בהסבת משפחה סביב שולחן הסדר, בהגשת המצה לפה, במרירות המרור וטבילתו בחרוסת, זכר לטיט שעבדו אבותינו. הפֶּה הוא השחקן המרכזי בסדר: לא רק אכילה אלא - בעיקר - אמירה והגדה של סיפור היותנו ממשפחה לעם, והגחתנו לחרות עולם. המעשים הקטנים מצטרפים זה לזה שנה אחר שנה ונצרפים בכור הזיכרון הקולקטיבי עד שהם מניעים יחידים לקום ולעשות מעשה - בבית, במשפחה, בבית הכנסת, בקהילה - לעורר נרדמים ולעלות ארצה; והיחידים הופכים לתנועה והתנועה לעם שמתנער מעפר ושב הביתה. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן" (ירמיהו ג, יד).

כך הבטחנו את עתידנו בצפיית עומק של פירוק הגוף הלאומי והתפזרותו בארבעת קצווי תבל. דאגנו שהזיכרון הלאומי לא יישאר בספרים ובמוזאונים לענייני פולקלור, אלא יהיה זיכרון חי הממתין לשעת כושר כדי להגשים מה שנאמר בסוף הקטע המצביע על לחם העוני שאכלנו במצרים: "השנה הכא (כאן, כלומר בגלות) עבדי (עבדים חסרי עצמאות), לשנה הבאה בארעא דישראל (בארץ ישראל) בני חורין".

הנה, בקטע מזוקק אחד בתחילת ההגדה, מופיעה התכלית של אכילת המצה. אנחנו שייכים לדור שיש לו הפרספקטיבה ההיסטורית לחבר את תחילת הקטע עם סופו. השבוע הושבעה הכנסת ה-20, בגופנו ממש זכינו לאותה "השנה הבאה" והנה אנחנו בארעא דישראל בני חורין.

3. הסופר הצרפתי מרסל פרוסט יצא "בעקבות הזמן האבוד". הגירוי הראשוני למסע החל בעקבות טעימה של עוגיית מדלין. "במכניות... הגשתי אל שפתיי כפית של תה, שבה טבלתי חתיכה מהמדלין. אבל בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגייה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבוּדד, בלי שורש סיבתו... מציף אותי הוויה יקרה: ואולי, הוויה זו לא הייתה בי, היא הייתה אני. חדלתי להרגיש בינוני, מקרי, בן חלוף" (בתרגומה של הלית ישורון). זאת חוויה המזכירה התגלות. והוא אכן מנסה להבין מה קרה לו. "אין ספק, זה המפרכס כך בתוכי, הרי זה המראה, זיכרון הראייה, שבהיותו כרוך בחוש הטעם, מנסה לאחוז בעקביו ולהגיע עד אלי".

4. וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

מי זו שעמדה לאבותינו? לפני כן נאמר "בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל". בברית בין הבתרים (בראשית ט"ו) מתגלה לאברהם עתיד נורא: בניו יירדו מצרימה וישועבדו מאות שנים. אבל כמו שיש קץ לחושך - כך גם לגלות, "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה". הנה ההבטחה שתעמוד לנו. לפני אלפיים שנה ישבו אבותינו ושרו על ההבטחה. מה הם ידעו על גיא צלמוות של עמים ולאומים הממתין לצאצאיהם במאות הרבות שלפניהם?

חמש מאות שנה קודם להם, ישבו יהודים בבבל וביכו את חורבנם הראשון. מבחינתם זה גם היה החורבן האחרון, שממנו אין תקומה: "הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנוּ" (יחזקאל ל"ז). גם זה בדנ"א שלנו, לקונן שאין תקווה; ויחד עם הקינה גם לקוות. ב-1877 ענה נ"ה אימבר למקוננים: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה". שנה לאחר מכן עלו חלוצי אם המושבות על אדמת הבור והבקיעו פתח תקוה בתודעה הלאומית המתעוררת.

ההגדה מסתיימת רשמית בהכרזה האלמותית "לשנה הבאה בירושלים". עם השנים נוספה גם "הבנויה". הנה הכיוון של הזיכרון החי: ממצרים לירושלים, מבית עבדים למדינה עצמאית. אבי נהג לפטור טרחנים באמירות משמעותיות קצרות. בכל פעם ששאלו אותו, מתי יבוא המשיח, היה אומר שהקמת מדינת ישראל היא ביאתו של המשיח. והגדת לבנך. חג שמח.