כוח החר"ם

בית המשפט העליון פרסם ב-12.4.15 את פסק דינו בדיון נוסף בשאלת סמכות בית המשפט המחוזי לדון במסגרת הליכי הסדר מקרקעין בטענות נגד תוקף הפקעת מקרקעין, שהופקעו מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן - "החר"ם"). הדיון הנוסף היה על פסק הדין בתיק ע"א 3202/11.

ברקע לפסק הדין עומדות תביעות לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, במסגרתן הועלו טענות בנוגע לתוקפן של הפקעות מקרקעין. פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים הובילו לערעורים שאוחדו להכרעת הסוגיה העקרונית.

בפסק הדין המקורי נקבע (מפי השופטת דפנה ברק-ארז, ובהסכמת השופטים יורם דנציגר ויצחק עמית) כי לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בתוקפה של הפקעה במסגרת הדיון בהליכי ההסדר, וזאת מכוח סמכותו הנגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984. סעיף זה מסמיך את בית המשפט להכריע בנושא שבסמכותו הייחודית של בית משפט או בית דין אחר, אם הכרעה בנושא האמור דרושה במסגרת הדיון בעניין שבסמכותו של בית המשפט.

מטרת ההגבלה, לפיה הכרעה על-פי סמכות שב"גררא" תקפה לצורך "אותו עניין", היא שלא למנוע את הדיון בבית המשפט אשר הסוגיות האמורות נמצאות בסמכותו הייחודית. לפי פסק הדין המקורי, בסוגיית תוקפה של הפקעת מקרקעין אין חשש שההכרעה תמנע את הדיון בערכאה אשר לה הסמכות הייחודית לדון בסוגיה זו, היא בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. זאת, משום שבית המשפט העליון עשוי לדון בה בשבתו כבית משפט לערעורים.

בעתירה לדיון הנוסף נטען בין היתר, כי ההשלכות הכרוכות בפסילת תוקפה של הפקעה, שהיא בסמכותו הייחודית של בג"ץ, חורגות מ"אותו עניין" ומסמכותו הנגררת של בית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בהליכי הסדר מתבקש סעד הקובע את הבעלות בקרקע באמצעות רישום הזכויות בה, ומשכך תקף הוא כלפי כולם. מכאן, שהדבר יוביל לכך ששאלת תוקפה של ההפקעה לא תעמוד עוד לדיון בפני בג"ץ.

העתירה לדיון נוסף נדחתה ונקבע, כי לבתי המשפט המחוזיים סמכות לדון בתוקפן של הפקעות לפי חוק החר"ם בתקיפה עקיפה במסגרת הליך הסדר מקרקעין. עם זאת, אל התוצאה הזו הגיע הרכב השופטים בדרכים שונות.

הנשיא בדימוס אשר גרוניס צמצם את הסמכות העקיפה וקבע, כי מעצם קיומה של הסמכות לדון בטענות נגד תוקף הפקעה בתקיפה עקיפה בהליך הסדר, לא נובע כי על בתי המשפט להידרש לטענות אלה בכל מקרה (כגון טענות כנגד פגמים בהפקעה לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, אשר יידונו ישירות בבג"ץ). כמו-כן, הפתח להעלות טענות נגד תוקף ההפקעה לפי החר"ם הוא "פתח צר", בין היתר לאור חלוף הזמן הרב שעבר ממועד ההפקעות על-פי החר"ם (למעלה משישה עשורים).

לדעתו, הסמכות נובעת מסעיף 43 לפקודת ההסדר, אשר ביקש לרכז את כלל ההליכים הנוגעים לסכסוכים המתעוררים ביחס למקרקעין המצויים בהסדר בבית המשפט המחוזי (למעט חריגים). זאת, על-מנת לאפשר ניהול יעיל ומהיר ככל האפשר של בירור הזכויות במסגרת ההליך, אף במחיר קיום הליך בירור יסודי פחות לעומת ההליך שהיה מתקיים לוּ התבררו התביעות מחוץ למסגרת של הסדר.

השופטת ברק-ארז הסכימה עם גרוניס, אולם הציגה גישה מרחיבה בנוגע לדיונים בתקיפה עקיפה, בעניינים שהסמכות הייחודית לדון בהם מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. היא שבה וקבעה, כי לגישתה מקור סמכותו של בית המשפט המחוזי נעוץ גם בסעיף 76 לחוק בתי המשפט, וזאת נוכח התכליות שעמדו ביסודו, מפסיקתו של בית המשפט העליון ביחס לפרשנותו, ואף מן המדיניות הנוגעת ל"חלוקת העבודה" בין בג"ץ לבית בתי המשפט האחרים.

הנשיאה מרים נאור, המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין והשופט עמית הצטרפו לעמדת הנשיא בדימוס. השופטים דנציגר וסלים ג'ובראן הסכימו עם עמדתו של גרוניס והצטרפו להערותיה של ברק-ארז.