כשאובמה פוגש את קסטרו

בשבוע החולף ננעלה בפנמה סיטי בירת פנמה הוועידה השביעית של ראשי מדינות יבשת אמריקה. מפגש פורום-הנשיאים המתקיים מאז 1992 קיבל השנה תפנית מיוחדת כשקובה, שלא הוזמנה מעולם לוועידה, נתקבלה לפורום זה. המשטר הקובני פועל מזה שנים רבות כדי להתקבל למסגרות הפוליטיות של יבשת אמריקה שמהן סולק לאחר המהפכה הקובנית ב-1959. מנהיג קובה ראול קסטרו הופיע בתחפושת חדשה של מתינות, פתיחות וחיוכים. הוא נפגש עם נשיא ארצות-הברית ברק אובמה שהחליט להמר כי שינוי הגישה של ארה"ב כלפי קובה והסרת הסנקציות של עשרות שנים מעליה יגרמו לשינוי הפוליטי הפנימי המיוחל, והאי הנשלט על-ידי שליט יחיד יהפוך ממוקד של דיכוי, העדר חופש ביטוי ויצואן טרור - לגן עדן דמוקרטי.

החלטתו של אובמה להסיר את החרם הכלכלי מעל קובה, למחוק אותה מרשימת המדינות תומכות הטרור ולחדש את היחסים הדיפלומטיים עמה ניתנת להתפרש כרצונו של נשיא ארה"ב לקבוע כללים פוליטיים חדשים בחצר האחורית של ארצו שבה חיים 640 מיליון בני אדם. לדעת יועצי אובמה, אמריקה הלטינית שינתה את פניה ב-30 השנה האחרונות והפכה ליותר דמוקרטית ושוויונית - שינויים התואמים את ערכיה והעדפותיה של ארה"ב. שינוי נוסף הוא שהאזור פחות תלוי כיום בסחר ובסיוע הכלכלי של ארה"ב, ופיננסית הוא כמעט שאינו תלוי בארגונים בינלאומיים היכולים להיות מושפעים מווטו אמריקני.

הנחות אלו מהוות תפנית אידיאולוגית בגישתה המסורתית של ארה"ב כלפי מדינות אמריקה הלטינית, ולמעשה מהווה נטישה של דוקטרינת מונרו שהוכרזה עוד ב-1823 שקבעה כי אמריקה שייכת לאמריקנים וששימשה את מקבלי ההחלטות האמריקניים ביחסם כלפי קובה במלחמה הקרה ובמשבר הטילים והמשמשת כיום את ה-סי.איי.איי. להפעלת לחץ כלכלי ופוליטי באזור לפי צרכיה של ארה"ב.

בפועל, ארה"ב זנחה בעשורים האחרונים את החצר האחורית שלה. ממדי הסיוע הכלכלי שהעניקה לאזור צומצמו למחצית האחוז מתקציב סיוע-החוץ האמריקני. החלטתו של אובמה הטעונה אישור של הקונגרס תוך 45 יום, מאפשרת למעשה את פתיחתן של שגרירויות בארה"ב ובקובה ואת צירופה של קובה למדינות האזור. במפגש הנשיאים סיפר אובמה כי בדעתו לתת ממד חדש ליחסיה של ארה"ב באזור. לדבריו, מאז 2009 הסחר של ארה"ב עם אמריקה הלטינית גדל ב-50 אחוז, ולדעתו בקובה ניתן לעודד הקמת מפעלים קטנים, להטמיע טכנולוגיות ושיטות חינוך למצויינות, תוך טיפוח המעמד הבינוני. ברוח כוונות אלו, מרק צוקרברג, שהוזמן יחד עם הנשיא האמריקני לשעבר ביל קלינטון למפגש, הודיע כי בכוונתו לממש מיזם של צירוף 3 מיליארד משתמשי אינטרנט חדשים מאמריקה הלטינית ומאפריקה צפויים למשפחת הפייסבוק.

אלא שהמציאות אינה כה וורודה כמו זו שמשדרים אובמה ויועציו. ממשלת ארה"ב מפעילה בפנמה את בית הספר הבינלאומי ללוחמה בטרור ובהברחות סמים באזורים טרופיים. זה משמש מרכז אימונים כלל יבשתי לכוחות ביטחון ומודיעין ולשירותים חשאיים של מדינות אמריקה הלטינית. בית הספר הוא בבחינת תשובה לקובה העוסקת מאז תחילת שנות ה-60' של המאה הקודמת ועד היום באימון מאות אלפי אנשי מיליציות ופעילי טרור בנשק מתוצרת רוסיה. קובה משמשת אכסניה נוחה לארגון חיזבאללה ולפעילי איסלאם קיצוניים. לצד המפלגות הקומוניסטיות החדשות למדי במדינות אמריקה הלטינית, קובה בהנחיית רעיונותיו של צ'ה גווארה, ממשיכה להקים תנועות גרילה עירוניות וארגוני טרור הפרוסים בשטחים נרחבים. הללו מממנים את פעילותם מסחר בבני אדם ובסמים ומדמי כופר של חטיפות. ארגונים אלה בשמותיהם השונים דוגלים באידיאולוגיה שלפיה יש להילחם בכל דרך באימפריאליזם של ארה"ב. ראשיהם של כמה מדינות באמריקה הלטינית, ובעיקר נשיא ונצואלה ניקולס מדורו ממשיך דרכו של הוגו צ'אבס, רואים את עצמם קשורים בטבורם לאחים קסטרו. קובה מצידה, כברווז צולע שאיבדה את תמיכתה הכלכלית של ונצואלה, ממשיכה עד היום לראות את עצמה כיצואנית המהפכות נגד ארה"ב וכמסייעת לארגוני הטרור.

אין זה ברור אם אובמה ומעצבי מדיניותו אכן מבינים את המצב המורכב לאשורו. תפניתה של ארה"ב והצהרותיו של אובמה בדבר יצירת יחס של שוויון במקום יחסי שליט-נשלט בין ארה"ב ובין מדינות היבשת, נראים לכאורה כגירסה חדשה של הסכמי ווסטפליה. הסכמים אלה מסמלים אבן דרך משמעותית בהתפתחות המדינה הריבונית, שכן בהם, לראשונה בהיסטוריה, אושרה ב-1648, בתום מלחמת 80 השנה, זכותה של כל מדינה לקבוע את צביונה ואושר השוויון הפורמלי בין המדינות השונות. בהסכמי מינסטר ואוסנבריק נקבע כי מדינות לאום הן מסגרת לגיטימית וחיובית ואמצעי המאפשר לבני אדם להתגונן ולשגשג. בעקבות הסכמים אלה העניקו ג'ון סטיוארט מיל וודרו ווילסון תוקף למדינת הלאום. אלא שרבים מהמדינאים היום מנסים לתקוף את הרעיון של מדינת הלאום בטענה שעקרון הריבונות יצר בסיס ליריבות ולבידוד מדינות הנוגד את הגלובליזציה.

אך ספק אם קובה היא דגם למדינת לאום הפועלת למען שגשוגו של העם הקובני, ועוד פחות מכך - לשגשוגן ושלומן של מדינות הלאום האחרות בעולם, מה שמעלה שאלות ותהיות לגבי מדיניותו של נשיא ארצות-הברית כלפי קובה בפרט וכלפי מדינות אמריקה הלטינית עוינות-המערב בכלל.