ראש עיריית חיפה,
יונה יהב, מתנהל בימים האחרונים באופן המצביע על היסטריה מסוימת וניסיון למזער את נזקי הפרסום על עירו, שבה הסיכוי לחלות בסוגי סרטן מסוימים כנראה גבוה באופן משמעותי ביחס למקומות אחרים. הפרסומים הללו לא יעשו טוב לחיפה, ומן הסתם ירתיעו רבים שתכננו לעבור לגור בה.
כביטוי להיסטריה, הוציא יהב צווי סגירה פיקטיביים-למעשה למפעלים החשודים כמזהמים, צווים שיבוטלו ללא ספק על-ידי בתי המשפט. יהב, משפטן בהכשרתו, בוודאי מודע לכך שאי-אפשר מבחינה חוקית לסגור מהיום למחר מפעל על בסיס דוח כללי של משרד הבריאות, אם אותו מפעל פועל על בסיס היתרים חוקיים. מטרתו האמיתית של יהב, ניתן לשער, היא להדגים באופן רטרואקטיבי שלא עשה די בעבר בנושא המפעלים המזהמים מאחר שלא יכול היה בעצם לעשות דבר.
מפעלי מפרץ חיפה נמצאים באחריותה המיוחדת של עיריית חיפה, שכן היא הנהנית מתשלומי הארנונה שלהם. משום מה שטחה המוניציפלי של חיפה כולל את כל המפרץ, ואף קריית חיים - שאין לה כל קשר פיזי לחיפה - היא בגדר שכונה שלה.
אחריותה של הרשות המקומית
מבלי להיכנס לניתוח משפטי מפורט אציין, כי יש להבנתי לרשות מקומית אחריות עקרונית למפעלים המסכנים את בריאות הציבור הפועלים בתחומה. אחריות זו קיימת מכוח מספר חוקים, כגון פקודת בריאות העם בה מוגדרת עירייה כ"רשות סניטרית מקומית". מכוח סעיף 53 (ו) לפקודה מוגדר "מפגע" כ"כל עבודה, חרושת, מלאכה או עסק המזיקים לבריאות הסביבה או המתנהלים באופן המסכן את בריאותם של העובדים בהם".
סעיף 54 לפקודת בריאות העם קובע: "משקיבלה הרשות הסניטרית המקומית כל ידיעה בעניין קיום מפגע, הרי אם הוברר לה שקיים מפגע כזה או לפי תלונתו של ממונה על איכות הסביבה, מפקח או מפקח הגנת הסביבה, עליה למסור הודעה לאדם שע"י מעשהו, מחדלו או הרשאתו נוצר או נמשך המפגע, ואם אי-אפשר למצוא את האדם הזה, תימסר ההודעה למחזיק או לבעל המקום שבו נוצר המפגע ובה תדרוש ממנו לסלק את המפגע בתוך המועד המפורט בהודעה, ולהוציא לפועל אותן עבודות ולעשות אותם דברים שיהא צורך בהם לשם כך, ואם תמצא הרשות הסניטרית המקומית לרצוי, תפרט כל עבודה שיש להוציאה לפועל".
"כן רשאית הרשות הסניטרית המקומית, באותה הודעה או בהודעה אחרת שתימסר לאותו מחזיק, בעל או אדם, לדרוש ממנו לעשות כל הדרוש לשם מניעת הישנותו של המפגע, ואם תמצא לרצוי, תפרט כל עבודות שיש לעשותן לצורך זה, ואם סבורה הרשות הסניטרית המקומית כי המפגע עלול להישנות באותו המקום, יכולה היא למסור אותה הודעה גם אם סולק המפגע באותו זמן".
אין אלו ההוראות היחידות בחקיקה, ויש להזכיר את סמכויות הרשות המקומית מכוח חוק רישוי עסקים, חוקי עזר עירוניים ועוד. בקיצור: על הרשות המקומית מוטלת חובה חוקית לדאוג לבריאות תושביה, ויש לה די והותר סמכויות חוקיות וסנקציות לשם כך, בצד סמכויות משרד הבריאות והפיקוח על העבודה.
כאשר קיימת חובה וקיימת סמכות, קיימת גם אחריות בנזיקין בשל אי-הפעלת הסמכות. אחריות כזו הוכרה בעבר הן ביחס למדינה והן ביחס לכל רשות ציבורית אחרת. אם עיריית חיפה לא עשתה דבר ביחס למפעלים המזהמים או שלא פעלה מספיק, היא בהחלט עלולה להיתבע בנזיקין על-ידי הנפגעים.
המכשולים שבפני התובעים
ניתן להניח, שחולי סרטן ממחוז חיפה כבר בוחנים את האפשרות לתביעת נזיקין. הייתי מציע להם ללמוד היטב את פסקי הדין הנוגעים לצוללני השייטת ולדייגי הקישון, בטרם יגישו תביעה נחפזת ובלתי מבוססת.
תחום נזקי הגוף אינו מתאים מטבעו לתביעות קבוצתיות, ולטעמי הגשת תביעות קבוצתיות שיכרכו יחד חולי סרטן מסוגים שונים, גם כאלו שאינם נגרמים עקב חומרים מסרטנים מהסוג הרלוונטי ושנחשפו באופנים שונים, היא מתכון בדוק לתבוסה משפטית. זה בדיוק מה שאירע בתביעות שהזכרתי. למען ההגינות אציין, שהוגשו ערעורים על-ידי התובעים המאוכזבים ולא אחווה דעה על הסיכוי בערעורים.
בעיית הנפגעים תהיה להוכיח את הקשר הסיבתי ביחס לכל נפגע ונפגע. לא כל סוגי הסרטן נגרמים על-ידי זיהום אוויר, אולם אם לדוגמה ניתן יהיה להראות שהמפעלים במפרץ חיפה פלטו שנים רבות חומרים הידועים כמסרטנים, שסיכנו באופן ממשי את בריאות התושבים, הרי שבכך יונח יסוד ראשון לקשר סיבתי אפשרי.
הבעיה מתעוררת ביחס למידת הקשר הסיבתי ולחוזקו. אם למשל יוכל מי שחלה בסרטן הריאה להוכיח, כי הסיכוי שלו לחלות גדל ב-20% עקב מגוריו בסמוך למפעלים מזהמים, השאלה תהיה האם די בכך כדי להכיר ולו חלקית במחלתו כנובעת מהחשיפה הסביבתית, שהרי ניתן לטעון שקיים סיכוי של 80% שהיה חולה במחלה גם אלמלא החשיפה, או שהחשיפה הוסיפה רק תרומה פחותה יחסית לסיכון שלו.
שאלה של הסתברות
בית המשפט העליון קבע כעיקרון בהלכת עדן מלול הידועה, כי יש להוכיח קשר סיבתי בין גורם סיכון לנזק שהתרחש ברמת ודאות של 51%. עם זאת, בית המשפט הותיר אפשרות לסטות מכלל זה במקרים של "הטיה נשנית", דהיינו: במקרים שבהם נוצר סיכון קבוע המגביר הסתברות להתרחשות הנזק. אפשרות זו היא עדיין בגדר הערת אגב של בית המשפט העליון, ומעניין לראות אם תוטל אחריות על מפעלים מזהמים גם כאשר יוכח שהם תרמו לסיכון התחלואה של ניזוק במידה הפחותה מ-50%.
נציג את הבעיה בצורה אחרת. אם יוכח לדוגמה שבאזור חיפה היו צפויים על-פי הנתונים הסטטיסטיים הרגילים לחלות 80 איש סרטן ריאה וחלו 100 בגלל הסיכון הסביבתי, כל אחד מהחולים יוכל לטעון שקיים סיכוי של 20% שאלמלא הזיהום הוא לא היה חולה. האם פגיעה בסיכוי זה מהווה הצדקה לפיצוי? למיטב ידיעתי, השאלה טרם הוכרעה בישראל.
מכל מקום, הוכחת הקשר הסיבתי ברמה העובדתית תחייב מחקר סביבתי מעמיק ביחס למזהמים השונים, בדיקות קפדניות של איכות האוויר והחומרים המסרטנים שבו, וכמובן מידת החשיפה הספציפית של כל חולה לסיכון. יתר על כן: כל נפגע יצטרך להראות שסוג הסרטן שבו לקה מוכר כנגרם על-ידי אותם מסרטנים להם נחשף ובאופן שנחשף להם. זו לא משימה פשוטה, והייתי מציע ללמוד מניסיון העבר בתחום זה. בתי המשפט דורשים בתביעות כאלו רמת הוכחה גבוהה באופן משמעותי מאשר זו הנדרשת בתחומים אחרים.
יש להדגיש: השאלה אם ניתן לתבוע בנזיקין בשל מחלה, אין לה קשר לחובה לצמצם ככל הניתן את הסיכון לציבור. כאן מן הראוי לבחון היטב כיצד פעלה לדוגמה עיריית חיפה ומה עשתה כדי לצמצם את הסיכון לתושביה. ועדת חקירה ממלכתית נראית בהחלט ככלי ראוי לבחינת הנושא. ועדה כזו תוכל להציג לציבור הרחב את כל הראיות הקיימות ותגלה מה נעשה (אם בכלל) במשך השנים על-מנת למנוע את הסיכונים או לצמצמם.
