מה הקשר בין פרשתנו "אמור" לבין שלום בית? ובכן, קיים קשר הדוק...
להגיד תודה, כל-כך פשוט וכל-כך מסובך. המערכת הזוגית דורשת מאמץ רב, השתדלות והירתמות טוטאלית להגשמת המטרה בדרך הטובה ביותר. כל אחד מבני הזוג משקיע אינסוף כוחות בשיפור ושימור נקודות רבות שחשובות לקשר ולתפקוד נכון, אך מצד שני לא תמיד הצד השני יודע להעריך את המאמץ וההשקעה.
על רצף הפרשיות 'אחרי מות-קדושים-אמור' דרשו דורשי רשומות שאחרי מות הקדושים מתחילים סוף כל סוף לספר בשבחם, אישיותם נחשפת במלוא הדרה, החיסרון והחלל שנפער מחדדים את גודל האבדה. רק אז אנו מתחילים לומר, להגיד חסדך, להכיר ולהוקיר.
השל"ה הקדוש אמר בלשון מליצה שבעין רואים דרך האישון - החלק השחור של העין - משום שעד שאין שחור בעין לא רואים. עד שחס וחלילה לא נפגעים או חסרים, לא יודעים להעריך את מה שיש לנו. אדם שנפגע ברגלו פתאום מגלה עד כמה הליכה היא דבר שממש לא מובן מאליו, כאשר מסתלק אדם קרוב לבית עולמו אנו לומדים להעריך את החיים וכו'.
זוהי באמת בשורה חשובה, האדם לא נשאר אדיש לגמרי, הוא לא נשאב עד הסוף למערבולת השגרה המסחררת שלא מאפשרת לעצור, לחשוב, להתלהב מהדברים הקטנים ולהבין שכל דבר הוא בונוס. אך עלינו מוטלת החובה להתעורר קצת לפני, לא חייבים לחכות לאחרי מות קדושים בשביל ה'אמור', אפשר להקדים מעט את האמור ולשבח ולהלל לאו-דווקא מתוך חוסר.
כאשר בן/בת הזוג חוזרים הביתה מיום עבודה ארוך ומפרך אפשר בהחלט להיכנס הביתה ולטמון את הראש בחול עד שהבעל ייקרא למילואים או שהאישה תצא להשתלמות מטעם העבודה וסוף כל סוף נכיר בכל אותם רגעי חסד קטנים שמקיפים את חיינו. אבל אפשר גם לשנות את המצב, להחמיא ולפרגן, להכיר תודה ולהעריך קצת לפני, סתם לחפש את אותן נקודות טובות ולהעצים אותן מבעוד מועד. מלבד ההרגשה הטובה והעונג שבקבלת המחמאה, היחס הוא הדלק להמשך הדרך, הוא ייתן את הכוח להמשך עשייה משותפת, פוריה ומהנה.
מעין שקיעה לתוך אפתיה
