כיהודי, שמחבק את האוצר המקראי, יש לי שיח ושיג כואב עם צו חינוכי בפרשת בחוקותי, המושתת על אימת ענישה קטלנית והורגת - "וְאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ לִי....וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם ... אֶת הַשַׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם...." (ויקרא כ"ו, 14-17) .
אני נמנה אל אלו המתקשים לקבל אימת ענישה טורפת חיים, המזדקרת מפרשת "בחוקותי". כמי שמבקש לעטוף את ילדי נכדי וניני בערכי המוסר המקראי, אדחה על הסף אימת הענישה הקשה, החוזרת ונשנית בפרשת ב"חוקותי". וזאת מתוך נקודת מוצא, שאימת הענישה אסור לה להיות צמודה למחויבות שלנו להקנות ערכים. חינוך אינו מהלך עם ענישה כבן לוויה.
בקוראי את פרשת "בחוקותי", החותמת את ספר תורת כוהנים, מתחזקת בי ההכרה, שאינני נמנה עם אלה שהחליטו להשליך אוצרות תרבות העבר. אני מקבל את האוצר המקראי תוך כדי התמודדות עם פגמים אנושיים וחברתיים בהשקפת עולם הבאה לידי ביטוי במה שעולה אחרי הפתיחה של הפרשה בפרק כ"ו פס' 1 - "אִם בְּחֻקּוֹתַי תֵּלְכוּ".
עוצמת הכאב
קשה לי לקבל התניה, לפיה אי-קיום מצוות כרוך באיום "וְהָיְתָה אַרְצֶכֶם שְׁמָמָה וַעֲרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (שם, 29). קשה לקבל התניה מלווה בהפחדה אימתנית - "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת "(שם 16). מסע הפחדה, כשמדרגת האיום לעונש מעלה את סף עוצמת הכאב שבע מונים לכתובתו של החוטא (שם 18).
אסור לקבל מציאות המתחזקת מערכת ערכים חברתיים בהחלת עונש על כלל הקהילה לדורי דורות - "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמָּקוּ בַּעֲווֹנָם בְּאַרְצוֹת אוֹיְבֵיהֶם וְאַף בַּעֲווֹנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם" (שם 39).
אדחה על הסף איום מזעזע באכזריותו, המחייב גם עונש על הבנים והבנות החפים מפשע, המובא במבנה שירי כיאסטי:
וַאֲכַלְתֶּם אֶת בְּשַׁר בְּנֵיכֶם
וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ (שם פס' 28)
חז"ל חשו באימה האכזרית והמצמררת, העולה מהעונש של אכילת בשר בנים, לכן מצאו לנכון לתת פירוש מרכך ומרגיע, לפיו לא מדובר באכילת בשר בנים כפשוטו.
חז"ל מציגים בפירוש המרגיע התניה לא חינוכית. אם עם ישראל חפץ לאכול בשר אצל בניו ובנותיו, עליו להימנע מהחטא.
הפירוש הזה נראה כמאמץ אפולוגטי דחוק מאוד ולא משכנע, המבקש להסיר מעליו סד של ביטוי מצמרר, שעולה מפשוטה של כל מילה במסע האימים של פסוק 28, המאיים בעונש אכילת בשר הבנים והבנות שלא חטאו.
ציפיתי מפרשה המסיימת את תורת כוהנים למונולוג ישיר רגשי אבהי, אך ציפייה זו התנפצה מול מילים ודימויים קשים, הנפרסים בתוכחה הקשה - "וַאֲכַלְתֶּם אֶת בְּשַׁר בְּנֵיכֶם וּבְשַׁר בְּנוֹתֵיכֶם...".
אני קשור בעבותות ליפה ולטוב שבאוצר המקראי. אין לי חיים בלי הלשון היפה ובלי הנופים של אוצר כה יקר כמו המקרא. אבל אני מביע כאבי כתוצאה עם תפיסה העולה מהפרשה. תפיסה המחייבת איום בקדחת ובשחפת, בחית שדה שתטרוף את מי שמעד ונכשל ולא קיים מצווה כהלכתה, וכן ענישה קולקטיבית במכת בצורת קשה, שתביא בעקבותיה נגע רעב לכלל הקהילה.
יש לי שיח ושיג עם דרך חינוכית, שמציגה את הענישה הכבדה והאימתנית ככזו שחייבת להמתין לנו בשער.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
