ישראל מול אסון רעידת האדמה בנפאל

אירועי רעידת האדמה בנפאל (שהתרחשה בשבת, 25.4.15) אינו המקרה הראשון בו ישראל משתתפת כגורם חיצוני שמגיש סיוע הומניטרי מגוון למדינה הנפגעת. המיוחד באירוע זה הוא עוצמתו הפיסית (7.8 בסולם ריכטר) ומספר הישראלים ששהו בנפאל מסיבות שונות בעת שאירעה רעידת האדמה.

ההתנהלות הישראלית מול אירועי נפאל כל כך שונה מהתנהלותן של מדינות אחרות, גדולות בהרבה ממנה, קרובות ממנה ועשירות ממנה, ובכללן מדינות המערב המתימרות להיות "הומניטריות" - כך שיש מקום לשאול מספר שאלות עקרוניות בנדון. בכל אירוע מסוג זה, נכון לבדוק שני היבטים יסודיים: נחיצות ותועלת. מתשובות לשאלות אלה ניתן להפיק שפע של לקחים ותובנות, שיישומם למקרים עתידיים ייתרו תהיות וטענות שאולי מתבקשים במרה הנוכחי.

מנקודת ראות זו אני מבקש להציג את השאלות הבאות, שכן בכל הדיווחים הרבים ששמענו וההסברים המלומדים שקבלנו, חלקן לא נענו כלל וחלקן נענו בתשובות שאינן מניחות את הדעת:

• ראשית, מה היה מספר הישראלית בנפאל בעת הרעידה, מה עשו שם וכמה מהם היו באזורי אסון מובהקים?

• שנית, מדיניות לאומית: מתי ישראל אחראית למה שעושים אזרחיה באופן פרטי בחו"ל ומתי אין היא אחראית?

• שלישית, מה משמעות "אחראית", ומכאן מה משמעות "לא אחראית"?

• רביעית, מי אמור לרכז את הטיפול הלאומי בישראלים הנמצאים בחו"ל בתנאים של אסון טבע, ומי אמור להשתתף בפעולות סיוע וחילוץ של נפגעים ושל מי שלא נפגעו, אם בכלל?

• חמישית, מבחינת ההתייחסות של מדינת-ישראל: האם קיים הבדל בין איום או פגיעה שמקורם באירוע-טבע לבין כאלה שמקורם במעשה אלימות מעשה ידי-אדם; האם קיים הבדל בין אלימות בכלל, לבין אלימות אנטי-יהודית או אנטי-ישראלית בפרט?

• שישית, מי אמור לתקצב מה? - א. כאשר המדינה אחראית; ב. כאשר היא אינה אחראית; ג. כאשר היא אינה אחראית, אבל מי שאחראי אינו יכול או אינו עושה את המוטל עליו.

• שביעית, הערך המוסף של פעילות ישראלית ממלכתית באזורי אסון בחו"ל: האם קיים ערך כזה, מהו, מתי הוא קיים, ומהו גבול המחויבות "ההומנית" של מדינת ישראל לזרים?

להלן, אנסה לענות בקצרה על שאלות אלה שלדעתי באירוע נפאל בחלקן הגדול לא נשאלו ולא נענו מבעוד זמן, וגם לא במהלך ההתרחשויות עצמן:

בעת רעידת האדמה שהו בנפאל מאות ישראלים. האומדן נע בין מספר מאות לכ-2,000 איש. הרוב מכריע של הישראלים היו אזרחים, שנמצאו במקום בעיסוקים פרטיים. היקף הסכנה - עוצמתה ומספר הנחשפים לה הוא בהחלט שיקול ממלכתי לגבי מידת המעורבות של המדינה בפעילות חילוץ והצלה. תמהיל האוכלוסייה - פרטית או בשליחות ממלכתית - הוא גורם חשוב נוסף בקביעת אופי והיקף מעורבות המדינה בפעילויות העזרה. בכדי למנוע טענות בדיעבד על אפליה, העדפה, הגינות וכו', חייבת המדינה לפרסם קריטריונים ברורים להתנהלותה במתן סיוע לאזורי אסון בחו"ל, ולעשות בהם אבחנה ברורה בין ישראלים ויהודים (בסדר זה) לבין מקומיים וזרים.

הישראלים ששהו בנפאל בעת הרעידה נמנו על שתי קבוצות עקריות - מטיילים מסוגים שונים (רוב השוהים), ישראלים ששהו במסגרת פעולות להרחבת המשפחה: ליווי תהליכי פונדקאות, אימוץ חד-הורי וחד-מיגדרי של ילדים מקומיים ע"י משפחות ישראליות וכו'. בני הקבוצה השנייה שהו במקום משום שהחוק בישראל מכביד מאוד או אינו מאפשר כלל פעולות אלה בישראל. אומנם התהליך בנפאל מסורבל, ממושך למדי ואינו זול כלל ועיקר, אבל כך או אחרת, הישראלים ששהו בנפאל למטרות אלה, שהו שם מרצונם החופשי, למטרות פרטיות ועל-פי בחירתם והחלטתם. ישראלים לא מעטים מחליטים לבצע מסעות וטרקים ולהשתתף באירועים אתגריים שרמת הסיכון בהם גבוהה ואפילו גבוהה מאוד. באותו אופן הם קולעים עצמם למצבי סיכון בלתי-הכרחיים באזורים אקזוטיים שונים, מרוחקים ומבודדים של העולם.

מבחינת הדיון הנוכחי אין זה משנה כלל מהן הסיבות למהלכיהם אלה. מה שחשוב מאוד היא העובדה שהם מבצעים זאת בידיעה מלאה שהם מסתכנים, שבמקומות רבים אירעו כבר תאונות קטלניות לא מעטות וכי הם אינם "סופרמנים". זכותם האישית לעשות זאת, אבל חובתם האישית וחובת משפחותיהם היא להבין שנטילת סיכונים בלתי-הכרחיים מרצון, היא על אחריותם בלבד, ועליהם לדאוג בעצמם לכל הסדרי הביטוח, ההגנה והחילוץ באמצעות רשויות אזרחיות שעוסקות בכך כגון חברות הביטוח. ה"קופה הציבורית" אינה מיועדת לשרת גחמות אישיות של אף אחד.

על המדינה לקבוע בחוק ברור שחובתה לסייע לאזרחים מחוץ לגבולותיה (על החובות בבית יש להתייחס במסגרת משלימה אך נפרדת) מוגבלת לשני מקרים בלבד: א. סיוע מלא למי שנשלח בתפקיד מטעם המדינה; ב. סיוע קונסולארי/דיפלומטי לתאום פעולות וקישור עם שלטונות מקומיים כאשר הנגישות אליהם קשה או מסורבלת. בשני מקרים חריגים תקבל הרשות הממונה על פעולות עזרה בחו"ל לאזרחים ישראלים (ראה להלן) ועל אופיו והיקפו של הסיוע בכל מקרה לגופו:

1. במקרה של אסון המוני או חריג.

2. במקרה של סכנת חיים מיידית.

בשני מקרים אלה חייבים אזרחים ישראלים להבטיח לעצמם מראש, טרם יציאתם, הסדרי ביטוח מלאים שיכסו את עלות פעולות הסיוע של המדינה גם-כן. ראש הממשלה, או וועדת הכספים של הכנסת יהיו מוסמכים לחרוג מנוהל זה במקרה יוצא דופן, ובלבד שינמקו הם או מי מטעמם, בכתובים, את שיקוליהם, במועד המוקדם ביותר האפשרי.

שאלה לא פחות חשובה משאלת האחריות היא שאלת ריכוז הטיפול הממלכתי בחו"ל, במיוחד במקרה מורכב כמקרה של נפאל. מקרה מורכב הוא מקרה שמצויים בו כל המרכיבים הנ"ל גם יחד, והמציאות משתנה בו במהירות.

בכל מקרה חרום יהיו שני היבטים מרכזיים מלבד שאלות התקצוב שיהיו בסיס להתארגנות ולביצוע הפעילות:

• הכרת הסביבה, הממשל המקומי, המערכות המקומיות המעורבות, שפת המקום, הנפשות הפועלות ותרבות העשייה וכו'; כאן הגורם המתאים ביותר לרכוז הפעילות הוא משרד החוץ.

• עזרה רפואית ועזרה מצילת-חיים אחרת, עזרה לוגיסטית, אמצעים מיוחדים לפעולה בשדה ובאזורים נידחים; כאן הגורם המתאים ביותר להגשת הסיוע הוא פיקוד העורף של צה"ל, וחיל הרפואה, שבמידת הצורך יפעילו גם כוחות מילואים. מכאן יש לגזור את האחריות המדינתית הכוללת לפעולות הצלה בחו"ל. על-כן, אני סבור שיש להטיל את אחריות הגג על משרד החוץ, שיקים ויקיים שלוחה מיוחדת ומתמחה במשרד למטרה זו, ויפעיל את שאר הגורמים הישראלים תחת מוטת שליטה מרכזית אחת¹. משרד החוץ יתאם את פעולות הגופים הממשלתיים וגם את פעולות הגופים האזרחיים. כגורם שבידיו תהייה תמונת המצב המלאה של נתוני האירוע ככל שהן קיימים, הצרכים ופרישתם הגאוגרפית, וכמי שלרוב יש לו נציגות מקומית או נציגות באזור קרוב לאזור האסון, יוכל לסנכרן וליעל את הפעילות הישראלית כולה. הסדרת הפעילות מחייבת, כמובן, חקיקה מתאימה שתעגן ותאגם את הקשרים, האמצעים והסמכויות של כל המעורבים.

המטה במשרד החוץ יפעל לתקצוב הפעולות המאושרות ולהקצאת המשאבים לשותפים בפעולה לפי תוכנית העבודה שהגדיר.

באירוע נפאל הנוכחי, לא הייתה להבנתי יד מתאמת אחת של כלל הפעולות הישראליות בשטח, ובפעולות אלה היו מעורבים בין 6 ל-8 גופים שונים, ממלכתיים וציבוריים, שבין היתר התחרו על אותם משאבים שהיו זמינים באזור קטמנדו או בהודו השכנה, לא ברור עד כמה היו פעולות אלה יעילות, מנעו כפילויות, הקצו עדיפויות נכונות על-פי אמת-מידה מרכזית אחת, ועקבו אחר הביצועים במטרה להפיק מהם את מירב התועלת. אומר בזהירות שלהערכתי הסבירות שכך התנהלו הדברים, וכל מי שנסע אכן הואיל בכך למאמץ הכללי במידה שהצדיקה את נסיעתו, בעיני מוטל בספק רב.

פעילות חילוץ והצלה ישראלית מאורגנת בחו"ל, אמורה לתרום לחברה ולמדינה בכמה מישורים:

• ראשית, הצלת אנשים

• שנית, תאום פעולות להקצאת עדיפויות על בסיס של סיכונים, מספר נפגעים וזמינות אמצעים והתאמתם למשימה.

• שלישית, שירות הומני גלובלי למדינה מוכה וכואבת כמחווה של רצון טוב - שימוש במשאבים עצמיים לטובת הזולת (אבל במידה סבירה ובמינון נכון)

• רביעית, אימון הכוחות והמסגרות המשתתפים בפעילות "רטובה" בתנאי שבחלקם אינם מוכרים במקומותינו, אבל אינם בלתי רלוונטיים (למשל: רעידות אדמה). אימון זה משפר את כושרם ומוכנותם למקרה חרום מקומי כאן.

• חמישית, יצירת שימור וטיפוח בנק ידע מגוון למקרים עתידיים בארץ ובחו"ל. בסיס נתונים כזה חשוב מאוד להפקת לקחים אופרטיביים, אבל גם לצורך פיתוח אמצעים משופרים לגילוי חילוץ והצלה.

• שישית, הכנסת היוזמות של פעולות חילוץ והצלה בחו"ל לפרופורציה מבחינת היקף המעורבות הישראלית, עלותה ותועלתה; דבר שנראה חסר מאוד למשל באירוע נפאל.

• שביעית, תועלת והרגשת הרווחה של הציבור הישראלי.

ולבסוף: מותר לציבור הישראלי לחוש שבתחומי הפעילות לגילוי, חילוץ והצלת אנשים במקרה אסון - אזרחי, מן הטבע או צבאי, עומדת לרשותו מערכת מן המעולות הקיימות בעולם, ובמקרה מבחן כאן, יזכה לשירות הטוב ביותר האפשרי. מותר לו לדעת שאין מבזבזים את כספו על מראית עין וכי כל השקעה בתחום זה נעשית בשום דעת ויש לה ערך מוסף מקומי ניכר. וגם התדמית הישראלית בעולם שווה משהו, חרף הנבזות הרבה בה מנסים אויבי ישראל לקעקע אותה בסיפורי הבל ובדים.