את מקומה של המבוכה במפלגת העבודה על היות שליש מהמתפקדים החדשים לשורותיה ערבים - אמורה לתפוס אנחת רווחה. את מקומה של מורת הרוח הנכאה - רוממותה. 30.000 ערבים - ברוכים הבאים, חברות וחברים - עשויים להערות דם חדש בעורקיה המסויידים של המפלגה. הם עשויים לאושש את המפלגה הצפודה, הרפויה והאנמית הזו.
קולות הערבים הם קולות כשרים ולגיטימיים מכל בחינה שהיא. צריך לגנות ולהוקיע - וכמובן גם להירתע, להסתייג ולסלוד - מייחוס העדר לגיטימיות לקולות הערבים. כאשר רוצים לנגח קואליציה הנשענת, לדעת המנגחים, על "בסיס רעוע", זוקפים לחובתה את העובדה שהיא נתמכת על-ידי "קולות הערבים" - במרכאות ובלעדיהן - כאילו יש משהו מגונה, נפסד ופסול בתמיכתם הכשרה, הדמוקרטית והקבילה מכל היבט, לרבות מההיבט המוסרי.
מפלגת העבודה (רופסת, דועכת, נמוגה, מתאיידת, נוכחת-נפקדת, כמעט תמה לגווע) אינה יכולה להרשות לעצמה להטיל דופי במתפקדים לשורותיה, קל וחומר כאשר הם מגיעים מהמגזר הערבי. נאמר "הפוסל במומו פוסל" אין שום פסול בקולות הערבים. אני מבקש לתבוע כאן את עלבונם, לחדד ולהדגיש את הלגיטימיות הברורה והמובהקת של קולותיהם.
ייאמר וייכתב מפורשות: ללא תמיכת הערבים עדיין נותרת למפלגת העבודה זכות קיום. זכות זו אינה מותנית בכמות המתפקדים לשורותיה. אבל באותה נשימה, כמעט באותו משפט, גם אם מעברם השני של הפסיק ושל הנקודה, ייאמר וייכתב באותו אופן מפורש: בהעדר תמיכת הערבים יש לה זכות קיום אבל אין לה יכולת קיום. אין לה תקווה ואין לה תוחלת. ללא קולות הערבים תיוותר מפלגת העבודה על הפנים, על הקרשים, כמתאבקת מובסת שזה עתה, לאחר ספיגת חבטות עזות, שרועה בזירה, פשוטת איברים, לאחר שהוטחה אפיים-ארצה ב"נוק-אאוט", בעוד השופט סופר "עד עשר" ובספירתו כמו מחשב את קיצה לאחור...
את מקום המבוכה (והטיח!) צריכה לתפוס במפלגת העבודה ללא שיהוי וללא דיחוי תחושה של רווח והקלה. תחושה של הצלה. הערבים מעניקים לה אורך נשימה, אורך-חבל, סיכוי ותקווה. בלעדיהם העבודה אבודה.
נ.ב.
לא תזיק התנצלות - או, לכל המעט, הימלכות בדעה - על הביטוי האדנותי והאומלל של תחושת המבוכה...
