ג'ובראן, ריבלין, ביניש והוועדה הציבורית

חלפו כבר כ-10 שבועות מאז הכריזו כבוד נשיא המדינה וכבוד יו"ר ועדת הבחירות לכנסת ה 20 על הקמת ועדה ציבורית לעניין חוק הבחירות דרכי תעמולה בראשות השופטת ביניש - וכלום, שקט, לא ועדה ולא ציבורית.

חיפשתי פרטים באתר האינטרנט של בית הנשיא, חיפשתי באתר האינטרנט של ועדת הבחירות המרכזית, ניאמה אין.

מלכתחילה כל הסיפור הזה נראה תמוה כי מה לנשיא המדינה ולבחירות?, בחירות הן הדבר האחרון בו אמור הנשיא לעסוק, אלא על-פי האמור באופן דווקני בחוק, ואולי הדממה הזו היא אינדיקציה המובהקת לכך שדינה של כזו ועדה להיכשל או לא להתכנס כלל, אבל רבבק חובה לתקן כאן כמה דברים ואם הנשיא איננו הפלטפורמה הנכונה חובה להעמיד פלטפורמה אחרת.

ומה חייבים לשנות?


ביטול מדגמי טלוויזיה בהיותם בסיס להדלפות והשפעה על תוצאות הבחירות

אנו חייבים לעקור את המדגמים האלה מן השורש, ראינו שהמדגמים מודלפים לפני שנסגרות קלפיות ראינו שההדלפות משמשות למניפולציות של בעלי עניין על-מנת להשפיע באורח לא הוגן על תוצאות הבחירות, ולכן יש לחתוך את כל הסיפור הזה, לבסס את המדגמים על קלפיות אמת דיגיטליות, ולהטיל את האחריות על קביעת המדגם ומניין קולות מדגם, על ועדת הבחירות המרכזית – וכל זה אף יהיה פיילוט לבחירות דיגיטליות כלליות אשר תמומשנה בבחירות שלאחר מכן.

תעמולה נגד ללא זיקה מובהקת – הון קונה שלטון

סכומי ענק בלתי מבוקרים הושקעו בבחירות האלה על-מנת להפיל את בנימין נתנייה והליכוד, הסכומים האלה לא נחשבים כלל למניין הכספים שהוציאו מפלגות השמאל כי בעדר זיקה מובהקת לא ניתן לחייב את המפלגות על-פי החוק הקיים. מאוד מעניין שעם שובו של הרצוג לקדמת הבימה, צצו לנו שוב שיטות של עקיפת החוק, כפי שהיה לפני שנים רבות עם עמותות ברק/הרצוג (הרצוג שתק אז בחקירתו).

ומדוע יש מגבלות על סכומים? המגבלות נוצרו על-מנת שההון לא יקבע את השלטון, ומה קורה כאשר נמצאת לקונה ענקית בחוק? ומה קורה עם החוק נמוג ונעלם באמצעות טריק מאוד מאוד פשוט? ההון קונה את השלטון.

מתן סמכות של ועדת הבחירות המרכזית לפעול ללא תלונות

ההפרה הבוטה ביותר של איסור תעמולת בחירות בטלוויזיה הייתה כמובן השידור הישיר של עצרת השמאל במספר ערוצים, אין כל ספק שמחובתה המוסרית של ועדת הבחירות המרכזית הייתה למנוע מכל וכל הפרה כל כך גסה וכל כך המונית ופומבית של החוק, אבל איש לא התלונן, והיא לא טיפלה. השוטר אזולאי. חובה עלינו לשנות את החוק באופן שיחייב את ועדת הבחירות המרכזית לטפל נחרצת בהפרות החוק, ייתכן שלשם כך יש להקציב לה פקחים – וודאי שאל לה לוועדת הבחירות המרכזית להטיל הוצאות על אזרחים מתלוננים, כי כך לא רק שהוועדה עצמה איננה פועלת היא גם מביאה במדיניותה המקוממת של ענישת מתלוננים - לצינון כל תלונה אחרת על-ידי הציבור, ולהרגשת ניכור בין הציבור ומערכות השלטון.

הגבלת תעמולה על גופים שאינם מפלגות

בבחירות יש מתחרים, המתחרים הם מפלגות, ולכן תעמולה על-ידי גופים חוץ מפלגתיים היא נושא שצריך מאוד להזהר ממנו פן מדובר התעמולה מפלגתית המסווה את עצמה לתעמולה על-ידי גורמים חסרי זיקה פוליטית לכאורה.

ולכן עלינו ללכת בדרך שהלכו לפנינו דמוקרטיות אחרות למשל אנגליה, ולהגביל אולי אף משמעותית, תעמולת בחירות על-ידי גופים חוץ מפלגתיים, ובכל מקרה להעמיס את תקציביהן על המפלגות הנהנות לכאורה מהתעמולה הזו.

תעמולה באינטרנט

בגלל המורכבות, רצוי לפשט, יש לאפשר תעמולת בחירות באינטרנט אך ורק מאתרי המפלגות או קישורים חיצוניים לאתרי המפלגות, את ההנחיה הזו יש לאכוף על אתרי האינטרנט הגדולים באמצעות סנקציות הכוללות קנסות גדולים והחשכה.

אחוז החסימה

עלינו להשיב את אחוז החסימה לערכו הקודם, אחוז החסימה לא הביא לנו לא משילות ולא נעליים, הוא לא נועד להביא לנו לא משילות ולא נעליים, אותם גורמים שהביאו לשינוי (וקרא להם "ש סיכוי") הזה פעלו בבחירות האחרונות נחרצות להקמת ממשלת שמאל, אשר כל בר דעת מבין שיכולת הקמה של כזו ממשלה מחייב תמיכה של קול ערבי מסיבי מבפנים או לפחות מבחוץ, קול שאפשר להבטיח אותו רק אם הוא רץ ברשימה מאוחדת.

אנו רואים לכן שיש מקום לשינוים מרחיקי לכת בחוקי בחירות, ולאו-דווקא בחוק הבחירות דרכי תעמולה, האם הוועדה הציבורית המבוששת לבוא של נשיא המדינה, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ונשיאת בית המשפט העליון בדימוס היא הפתרון? מסופקני.